היסודות הקוטביים בתרפיית הגשטלט
פרלס הבחין באישיות בין שני חלקים קוטביים - החלק ה"מנצח" ("TOP DOG") והחלק ה"מנוצח" ("UNDERDOG"), וכינה שני כוחות קוטביים אלה, "צמד ליצני האישיות" )גשטלט מלה במלה 23(; הם מנסים ללא הרף להכשיל זה את זה - ה"מנצח" מנסה להפוך את האישיות לאחראית, הוא בדרך כלל תמים, סמכותי ושתלטן, הוא יודע הכי טוב והוא תמיד צודק. בין אם הוא צודק ובין אם לאו, הוא תמיד יודע כיצד על ה"מנוצח" לנהוג. למרות תכונות אלה, יש ל"מנצח" מעט מאוד כלים שבאמצעותם הוא יכול לכפות את דרישותיו על ה"מנוצח". הוא מניפולטיבי ומנסה להשיג את רצונו על ידי הצגת דרישות ואיומים קטסטרופליים, כגון: "אם לא תעשה כך וכך אזי... לא אוהב אותך", לא תזכה לעולם שכולו טוב", "תלך לגיהנום", וכדו'. ה"מנוצח", שמקבל הוראות אלה כלל אינו תמים. אדרבה, מאבקו נגד ה"מנצח" אינו מאופיין באלימות ובאיומים. ה"מנוצח" נלחם באמצעים אחרים ומתוחכמים יותר. הוא משתמש הרבה בדרך ההתגוננות, ההתנצלות, החנופה, מתנהג כילד מפונק, מיילל, אומלל, מסכן ומתמרד. )גשטלט מלה במלה 37( תשובותיו ל"מנצח" הן בנוסח של "אני מבטיח לעשות זאת בפעם הבאה", "אני אנסה שוב", "אני לא אשם אם שכחתי", "הכוונה היתה באמת טובה". ה"מנוצח" הינו ערמומי ובדרך כלל הוא משיג את רצונו יותר מאשר ה"מנצח" מפני שהוא מתוחכם יותר ממנו. לדוגמה, ה"מנצח" אומר "עליך להתחיל בדיאטה כדי לרזות", ה"מנוצח" אומר: "לא רוצה! אני לא חייב!" או שה"מנצח" אומר: "אתה חייב להיות טוב יותר", "אינך יכול להיות כפי שאתה", ה"מנוצח" אומר: "אתה חייב להיות מה שהנך", "הינך יכול להיות מה שאינך" או "העשה כמיטב יכולתי".
הקוטביות במשחק "השיפור העצמי" או "העינוי העצמי" )גשטלט מלה במלה 23( מבחין במנטליות ה"חובה" הלוקחת חלק במשחק העשה ואל תעשה בתוך אישיות האדם. "החובה", מבוססת על התופעה של אי-שביעות רצון. אין אנו מתירים לעצמנו לחיות בשלום עם עצמנו. אנו מתנכרים לאותם החלקים שאינם משביעים את רצוננו ובמקומם אנו יוצרים חורים או חללים פנימיים. במקום התכונה שהחסרנו, ואת החלל שנוצר, אנו ממלאים בתכונות מלאכותיות, מזויפות. אנו מתרחקים מהאוטנטיות של עצמנו ומתנהגים כאילו יש לנו את התכונה הנדרשת על ידי החברה ושבסופו של דבר נדרשת גם על ידי "הסופר-אגו" או "המצפון" ("Larmlos") של היידגר ופרויד. הסופר-אגו בא בדרישה הבלתי-אפשרית של "עליך לחיות על פי האידיאל ההוא". שדרישה זו יוצרת מצב בו החלק של ה"מנצח" מענה את חלקו השני של האדם - ה"מנוצח". מצב זה קורע את האדם לשני קוטביות ומותירו חסר אונים בפני מאבק בלתי-פוסק בין שני כוחות אלה. לפיכך ברור, שחייהם של ה"מנצח" וה"מנוצח" מאופיינים בתסכול רב ובנסיונות ממושכים להשתלט אחד על השני. האדם מתפצל לקוטביות של שולט ונשלט, כשכל אחד מהם נלחם על חייו. בדרך כלל אנחנו מתיחסים אל צדקתו של ה"מנצח" כמובנת מאליה למרות שבמקרים רבים ה"מנצח" מציג דרישות בלתי אפשריות בשאיפתו לשלמות. המאבק הקוטבי מאופיין בעינוי וברטון עצמי, בהוכחה-עצמית ולעתים תחת הדרישה של שיפור-עצמי. אלא שדרך זו אף פעם אינה עובדת. אם מנסה האדם למלא אחר הדרישות של ה"מנצח" לשלמות התוצאה היא "התמוטטות עצבים" )גשטלט מלה במלה 24( או בריחה לשגעון. שני אלה הם הכלים בהם משתמש ה"מנוצח" כדי לחמוק מדרישותיו של ה"מנצח".
יישום הקוטביות בתרפיית הגשטלט
תרפיית הגשטלט מלמדת שאם אחד מקצוות הרצף ההתנהגותי של האדם אינו מתבטא, החלק המבוטא מאבד את יחודיותו, הפוטנציאל האישי אינו מוגשם, וצרכים רבים אינם באים לביטוי וסיפוק. פרלס, פיתח שיטות שונות לעזור לאדם להגיע לתחושה, למודעות ולביטוי התנהגותי של רגשותיו על ניגודיהם. אחדים מתוארים להלן.
הפציינט בא למטפל מפני שהוא מקווה להשתנות. מטפלים רבים מקבלים זאת כמטרה לגיטימית ומתארגנים בהתאם בנסיון לשנות את המטופל. מנקודת מבט גשטאלטית, מטפלים אלה בגשתם זו, ממסדים או מצטרפים לקוטביות של "מנצח"/"מנוצח" על ידי כך שהם משחקים את המומחה היודע בעוד שהפציינט משחק את האדם חסר-האונים.
המטפל הגשטאלטי מאמין שהקיטוב "מנצח"/"מנוצח" כבר קיים בתוך הפציינט כשחלק אחד מנסה לשנות את החלק השני. המטפל חייב להמנע מלהתפס לאחד מהתפקידים הללו. הוא מעודד את הפציינט להשקיע עצמו באופן מלא בשני חלקים אלה מאחר והפציינט אף פעם לא הזדהה באופן מלא עם אף אחד מהם.
עם איזה חלק שלא יהיה, איתו יתחיל המטופל להזדהות, הוא מהר מאוד ינטוש חלק זה ויעבור לתפקיד האחר. התרפיסט הגשטאלטי מבקש מן המטופל לקבל את שני התפקידים כשייכים לו. הוא מעודד את הפציינט ליצור מגע בין שני החלקיים של הקונפליקט הפנימי על ידי כך שהוא מבקש מהמטופל לשחק את הדיאלוג בין שני החלקים הקוטביים. שני חלקים אלה יכולים לייצג את הקרב שבין השכל והרגשות, בין בטחון וחוסר בטחון, בין פיקחות לטיפשות, בין מהימנות וחוסר-אחריות, בין בשלות וילדותיות וכו'. במשחק זה הפרט יכול לתת ביטוי מלא למה שכל אחד מהם תובע ממנו ולמה שכל אחד תורם לחיים שלו. כל חלק נחווה כשותף כאשר המגע מתחזק ומתחדש, החלקים המנוגדים יכולים להעשות אז לבעלי ברית בחיפוש משותף אחר חיים טובים יותר במקום להיות יריבים עוינים המחזיקים בקיטוב. כאשר משלימים היריבים זה עם זה הפציינט מגלה שלאותם חלקים שכלפיהם הוא גילה חוסר-אמון יש תכונות גואלות וחייו מתעשרים כאשר תכונות אלה משתקמות. והמסקנה הטיפולית היא, שבריאות-הנפש תלויה בפשרה בין שני כוחות קוטביים אלה.
טכניקת 'הכסא-הריק', או "הכסא החם", המתוארת בפרוט בעבודה, מבהירה פיצולים וקוטביות באישיותו של הפציינט ועוזרת לו בתהליך יצירת המרכז שהוא כה חיוני לתפקוד יעיל וטוב של אישיותו. בטכניקה זו, העוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה, צריך התרפיסט להיות ער ורגיש לקטביות, מפני שהאנרגיה של הפציינט יכולה להתפצל לשני ניגודים כמו ה"מנצח" וה"מנוצח", החלש והחזק, המקריב והקורבן וכדומה.
התרפיסט צריך לסייע לפציינט לעשות אינטגראציה של שני החלקים המנוגדים של האדם הנאבקים זה בזה בחוסר תועלת. הפיצול הקשה ביותר אצל האדם הוא בין ה"מנצח" וה"מנוצח". קולו של ה"מנצח" מטריד והוא מענה את ה"מנוצח" בביקורת בעוד שה"מנוצח" מגיב בכוח נגדי. הוא משחק את האומלל והלא יודע ובכך הוא מתחמק מדרישותיו האינסופיות של ה"מנצח". שני הניגודים האלה חיים חיים של תסכול הדדי ונסיונות ממושכים לשלוט אחד בשני. מאבק כרוני זה מונע מהאישיות לחיות חיים מלאים, אינטגרטיביים והרמוניים.
משום כך חשוב מאוד שהתרפיסט יהיה ער להתהוות ניגודים שכאלה והוא מסייע לפציינט להביא את השניים הללו לידי שיתוף פעולה ויצירת מרכז משותף. בניגוד למצב הקוטביות, יכול התרפיסט לראות שהפציינט מתקשה ביחסיו עם הסביבה מפני שהוא תקוע בקוטב אחד של הרצף, כלומר, הוא מתנהג תמיד בבטחון גמור או שהוא תמיד נכנע. במקרה זה, עוזר התרפיסט לפציינט להעשות ער לקיומן של אפשרויות התנהגות נוספות אותן הוא יתרגל ויפנים במהלך הטיפול.
בתורת הגשטלט, הניגודים והשוני המובלטים בין הקבוצות, תורמת להרמוניה בין הקבוצות. לכן, בטיפול קבוצתי מחפש התרפיסט את הדרך שבה הוא יכול לעזור לחברים לפתח מודעות לקוטביות ולאפשרויות ההתייחסות ודאגה לצרכיו של הפרט מחד והדאגה וההתיחסות לקבוצה ככלל מאידך גיסא. מודעות זו מבטיחה את קיומה של הקבוצה, ותורמת להבהרה של המכנים המשותפים. בקבוצה יכול הטרמפיסט לבחור בשלוש אפשרויות להתערבות טיפולית בפיתוח מודעות זו. הוא יכול לתפקד כמטפל של הפרט, כמסייע לתהליכים בינאישיים או כיועץ לקבוצה כולה. התרפיסט בוחר כמובן ברמת התערבות אחת מתוך השלוש כשהעדפה הסמויה או הגלויה שלו קובעת את רמת הלימוד המתבקשת על חשבון האחרות. התרפיסט מסב את תשומת לב החברים ואת רגישותם למתח הקוטבי התמידי שנוצר בין הצרכים של הפרט לבין הצרכים של האחרים וההכרח התמידי למצוא את האיזון שבין השניים. כדי לחזק את תחושת הקוטביות הזו, חוזר התרפיסט ומדגיש שכל פרט ופרט בקבוצה צריך לדאוג לעצמו ולרווחתו. הוא מבקש מחברי הקבוצה שלא ימתינו לקבלת רשות הדיבור, אלא שכל אחד יקום וידבר, כשהוא חש צורך בכך אך מאידך יש לכבד את החברים האחרים ועבודתם.
נסכם ונאמר, שתרפיית הגשטלט בהתיחסותה לקוטביות, מבקשת ללמד שניגודים משלמים זה את זה, מגדירים אחד את השני ונותנים משמעות זה לזה. למשל כדי לחוש בחום - עלינו להיות מודעים לקרה, אובייקט מוגדר ביחס לסובייקט; לחיים יש משמעות רק ביחס למוות או לאימת החידלון. בין קוטב אחד לשני קיימת תנועה מתמדת, שהיא התנהגות האדם, בהתאם לגירוי המציאות, כמו הפעולות, מגיב-מאופק, מהימן-הפכפך, נועז-עצור, רגיש-קשוח וכו'.
בין קוטב אחד למשנהו במישור התנהגות האדם, יש תלות, וקיומם המחייב של שני הקטבים ערובה להגדרתם. למשל, כשם שהחום זקוק לקיום הקור לשם הגדרתו, כך גם הוצאת האוויר תלויה בהכנסת האוויר לשם ביטוי קיומה המיוחד שבה. העצמה והקיום של שתי הקצוות במישור אחד מובטחים רק בקיומם שלהם בתבנית אחת. לכן מובן לנו הטענה שאדם שאינו שואף אוויר, אינו יודע טעמה של הוצאת אוויר ואף טעמו של חיים; הוא פשוט יחדל לחיות. אדם שאינו יכול לבטא מתח או נרגשות, אינו יכול לבטא רגיע ושלוה. פרוש הדבר, שביטוי היפוכה של תכונה אחת הקיימת באדם מקנה ערובה לאדם לבטא בדרך מלאה ומספקת התכונה הנוגדת לה. יכולת ההבחנה והבחירה וידיעתו המתאימה להגיב למצב מסוים זוהי פועל יוצא למציאות קיטובית במישור קיומיותו של האדם. האדם שואל האם ביטא הערכה כלפי האדם שבאמת הוא מעריך, או האם נחרד כי החרידו אותו או משום שהוא רצה להיחרד. דפוסי התנהגויות חדשים יכולים לנבוע מניגודים בהתנהגות לפי חוק הדאלקטי-הגליאני, שמתיזה ואנטי-תזה צומחות לעתים סינתזות. ההתנסות של האדם והגשמת הפוטנציאל היחודי שלו מתאפשר כשהאדם נע בין פרדוכסים, ולהם אף מודע ואחראי במהלך זה. לדוגמה, ראובן חזר לעת ערב מקטיף הדרים ארוך, מיגיע ומספק. הוא מרגיש כעת בצורך לטבול באמבט קצף שעה ארוכה ללא מעש. כשראובן יכל לקבל את רצונו להירגע באמבט הוא למעשה העניק לעצמו למחרת עוד יום של קטיף הדרים יעיל. אם ראובן היה מדכא את הצורך לבטל שעה ארוכה באמבט, ואולי להסתפק ברחצה חפוזה, היה מוריד לאט לאט את יכולתו לעבוד ואת סיפוקו מהעבודה. ביטוי של רגישות ברורה מאפשרת ביחסים בין-אישיים, הופעתם של גילויי בטחון עצמי, קשיחות ועמידות, ואילו דיכוי של גלויי רגישות, וביטוי בטחון עצמי וקשיחות בלבד מונעים מהבטחון העצמי את ביטויו המיוחד, והאמיתי, ובסופו של דבר יגרמו גם קושי לבטא בטחון עצמי והיחסים הבין-אישים יעלו על סרטון.
מהקוטביות אל תבנית השלם
לפציינט ניתן לעזור ע"י סיום האירועים באופן המלא ביותר, או השלם, כדי שיציבו להם גבול מפריד בין העבר להווה, ולמנוע את ההשפעה השלילית של האירועים בעבר הבלתי גמורים על חייהם בהווה ובעתיד . מה הם דרכים להביא את השלם באדם מתוך רקע קוטביותו לביטויו המלא והמאורגן, והחיוני והמשמעותי, בטיפול הגשטלטיאני.
כדי לעזור לפציינט לגלות מחדש את התבנית השלמה שלו עליו להיות מודע ראשית כל למנגנונים הטבעיים שלו לויסות עצמי. התרפיסט פועל לגילוי מבנהו השלם של האדם באופן הבא: ראשית, הוא פועל בכוון של שבירת התפיסה המאורגנת דרך קבע בצורה גרועה. לפציינט יש סטנדרטים מסוימים של ראייה או התנהגות ביחס לצורך שלו. התרפיסט הגשטלטי מבודד את המרכיבים השונים של תפיסה מסוימת זו . באופן שיאפשר את שבירת הנטיה של הפציינט לויסות עצמי נאורוטי. הוא מבודד תפיסה זו ליחידות קטנות יותר ובכך הוא מאפשר לפציינט לארגן מחדש וביתר יעילות הן את דרך ראיתו והן את אופן התנהגותו.
המטפל הגשטלטי מבליט מחדד ומבהיר כל דמות שעולה במהלך השיחה הטיפולית. למשל, התרפיסט מבחין שהפציינט מכווץ את הפנים ומנצנץ בעיניים בחזקה, הוא יודע שדמות הבכי עולה. עם זאת, הדחף לבכות נבלם על ידי הפציינט. התרפיסט מעודד את הפציינט לשחרר את הדחף לבכות על ידי העברת ההתכווצות השרירית לבכי. המטפל הגשטאלטי מדגיש בהתיחסותו לפציינט את ה"איך אתה מונע מעצמך לבכות" במקום לציין את הפרוש "אתה רוצה לבכות". התרפיסט הגשטאלטי נוגע שוב ושוב בבעיה של "מה אתה עושה, פה ועכשיו, כדי למנוע מעצמך לקבל את מה שאתה רוצה ברגע זה"? גישת הגשטאלטיסט מחייבת רגישות גדולה מאוד לתחושות גופניות ולכן חלק ניכר מפעילותו של המטפל הגשטלטי מוקדש למודעות לגוף והוא מתמיד בכך עד אשר מרגיש הפציינט כיצד הוא מכווץ את שריריו או איך הוא מפעיל את ראשו, את עיניו או את גופו כדי למנוע מעצמו לראות או לעשות דברים מסוימים. מבחינת הגישטאלט מנגנון ההדחקה צריך לפעול מתוך בחירה מודעת למצב מסוים ולא כתפקיד כרוני לא מודע בכל מצב. מטרתו של התרפיסט היא לעזור לפציינט להחליט אם הוא יבכה באותו הרגע או לו וזאת מתוך כוונה, רצון והחלטה מודעת. כדי שהאדם יוכל לספק את צרכיו, כדי שיוכל להביא את הגשטאלטים הלא גמורים שלו לידי סיום, לידי תבנית שלמה, וכדי שהוא יוכל לעבור לעניינים אחרים, הוא חייב לחוש את מה שהוא צריך והוא חייב לדעת איך לתמרן את עצמו ואת הסביבה.
פרלס קבע את שני השלבים האחרונים באישיותו של האדם הנירוזי לקראת בניית השלם באישיותו, דהיינו הבראתו של הפציינט. בטרם מגיע הפציינט לשלבים אלה נמצא הוא בשלב "המבוי הסתום", שעליו דובר למעלה. הוא מאופיין על-ידי תחושות תקיעות, חוסר-אונים, מבוכה, בלבול ופחד. הפציינט יכול להתנסות בשינויים בחשיבה, הפרעה בחוש הזמן, איבוד שליטה, שינוי בביטויים רגשיים, שינוי בדמוי-הגוף, עיוותים חזותיים ושינוי במשמעות או בכוונת דברים שנאמרים.
פרלס אמר "שכאשר הפציינט מודע באופן מלא ל"מבוי הסתום", ה"מבוי הסתום" יתמוטט". (Gestalt Therapy Now 130) הפיצוץ הרגשי חשוב ביותר להבראתו של הפציינט מאחר והגשטלטיסט מאמין ש"הרגש הוא המודעות האינטגרטיבית של היחסים שבין האורגניזם והסביבה". (Gestalt Therapy 407) הרגש הוא למעשה ההשלמה של הגשטלט החסר. לאחר הפיצוץ הרגשי מתנסה הפציינט בתחושה של רכוז הנובע מהפיוס שחל בין הניגודים שבחייו. הפציינט מפתח תחושת שליטה פנימית משלו שתסייע לו לקבל החלטות בעצמו היתר נכונות בעומדו בפני קונפליקט חדש בעתיד. להלן מתוארים השלבים האחרונים:
שלב "המוכנות לפיצוץ" The "Implosive" layer
מעבר לשלב "התקיעות" המאופיין על ידי ההרגשה של ריקנות ושל פחד, נמצא שלב "המוכנות לפיצוץ". שלב זה מאופיין על-ידי תחושת הפציינט בשיתוק על-ידי כוחות מנוגדים. השיתוק מחדד אצל הפציינט את תחושת חוסר החיות שבו ואת חוסר-האונים שלו. הפציינט מתאמץ מאוד לגרור את עצמו ולהחזיק את עצמו על מנת שלא לסגת לאחור.
שלב "הפיצוץ" The "Explosive" layer
בשלב זה הופכת האנרגיה העצורה לפיצוץ רגשי. הפיצוץ הרגשי מתרחש כאשר מתיר הפציינט לעצמו להתנסות ולתת ביטוי אמיתי לרגשותיו. הדחף במידה רבה בשל הציפיות הקטסטרופליות מפריע לתהליך האורגניזמי הטבעי. כתוצאה מבלימת הדחף מצטבר משקע רגשי ההופך למתח "ולעניין בלתי גמור". תהליך המעבר משלב התקיעות לשלב המוכנות לפיצוץ ולפיצוץ הסופי הינו תהליך הפריצה ושחרור האנרגיה החסומה של הפציינט - שחרור הרגש שלא בא לידי ביטוי. החלוקה לשלבים הנה יותר לצורך הבהרת וחידוד המצב של העקבה הנירוזית. )השווה: גשטלט מלה במלה 59(
לתרפיסט הגשטלטי יש שתי טקטיקות בסיסיות לשימוש בסייעו לעבור את שלב "המבוי הסתום" שהאחת היא: תסכול, והשנייה: תמיכה. התרפיסט יכול לתסכל את ההפרעות של הפציינט בתהליך המעבר של שלב התקיעות על ידי כך שהוא עומד כנגד כל נסיון של הפציינט להמנע. הוא תומך בהתקדמותו של הפציינט על ידי כך שהוא מעודד אותו לתת ביטוי לרגשותיו. טקטיקת התסכול מאופיינת על ידי שאלות כמו: "ממה אתה נמנע כרגע"? "מה אתה פוחד שיקרה כרגע"?
טקטיקת התמיכה מועברת על-ידי נוכחותו של התרפיסט והיא נאמרת על-ידי הצהרות כגון "השאר עם ההרגשה הזו", "שים לב למה שקורה לך כרגע", "תן לעצמך להרגיש זאת באופן מלא", "תן לזה לקרות", או "אתה לא צריך לעצור בעד עצמך".
הן שאלות התסכול והן הצהרות התמיכה מבקשות מן הפציינט תשובה בדרגה שהמודעות העכשוית שלו מאפשרת. באותו זמן הן מגבירות את ערנותו. אלו הן שאלות המכוונות את הפציינט בלית ברירה לחיפוש תשובה מתוך הפוטנציאל הטבעי שלו. שאלות אלו מעודדות את הפציינט להכיר באחריות שלו למחשבותיו, לרגשותיו ולהתנהגותו והן תובעות ממנו לפתח תמיכה עצמית מתוך הכוחות והאמצעים העומדים לרשותו. "שאלות אלה נותנות לפציינט תחושה של עצמיות משום שהן מכוונות אל האני שלו". (The Gestalt Approach 75) המודעות שאינה נתונה להפרעות עוזרת לו לגלות איך הוא מפריע לתפקוד של עצמו ומעוררת בו את המודעות לצרכים שמארגנים את התנהגותו לכדי תבנית שלמה.
תרפיית הגשטלט משתמשת בטכניקת "הכסא הריק" או "הכסא החם" כדי להביא לידי שלמות האישיות. טכניקה זו הנה הטכניקה בעלת העצמה הרבה ביותר בתרפית הגשטלט. היא פותחה על ידי פריץ פרלס כאמצעי להגברת התבנית השלמה באדם ע"י הגדלת המודעות העצמית של הפציינט והבהרת יתר של העבודה הטיפולית. במקום לאפשר לפציינט לרכל, משתמש התרפיסט בכסא-הריק כדי לעודד את הפציינט להביא את העניינים הבלתי גמורים שבחייו לפה ועכשיו. הפציינט מתבקש להביא בדמיונו את האנשים הנעדרים לחדר הטיפול כדי להתמודד עימם באופן ישיר בדיבור, בתגובות גופניות ודרמטיות, תוך כדי זה שהוא משחק את התפקיד של עצמו ושל הנעדרים המוזמנים. למשל, יתכן ולפציינט יש רגשות ודברים כלפי אביו, שנפטר לפני זמן רב, שלא נאמרו והם מוחזקים עדיין בתוכו. כאשר מדבר הפציינט על רגשותיו על הדברים האחרים שעדיין מעסיקים אותו קל לו יותר להמנע מלהרגיש באמת את הכאב, השמחה, הכעס או הצער. ההתנסות בהבאת ההורה לחדר ואמירת הדברים שצרכים להאמר על ידי שניהם הנה חוויה עצומה ולעתים קרובות היא אף עוזרת לסגור גשטאלטים לא גמורים אחרים הקיימים עדיין בחייו של אותו פציינט. כאשר הגשטלט נסגר, מתנסה הפציינט בתחושת איזון,רגיעה ושקט. הרגשה זו ניכרת היטב ובברור בפניו, בתנוחת גופו ובנשימתו של הפציינט.
טכניקת בכסא-הריק עוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה. היא מבהירה פיצולים וקוטביות באישיותו של הפציינט ועוזרת לו בתהליך יצירת המרכז שהוא כה חיוני לתפקוד יעיל וטוב של אישיותו. הניצול המלא של טכניקה זו בהתנסות החוויתית של גב' קליינר וד"ר ברק המחישו את יעילותה של זו ועקב זאת העשירה את אפשרויותיי בתחום עבודתי כמטפל.
כמו כן, טכניקת "האם אתה יכול להשאר עם רגשות אלה"? וטכניקת "האם אני יכול להזין אותך במשפט"? תורמות לעיצוב שלמותו של האדם. הטכניקה הראשונה, שבאה לביטוי בהתנסות החוויתית של גב' קליינר וד"ר ברק, מתבקשת ברגעי מפתח כאשר הפציינט מתנסה ברגש מכאיב או שהוא נקלע לסיטואציה לא נעימה והוא רוצה לברוח ממנה. הפציינט מתבקש להרחיב את הדיבור על 'המה' ו'האיך' של רגשותיו. "מה הן התחושות שלך"? "איך אתה עוצר את עצמך מלומר את מה שאתה רוצה להגיד"? שואל התרפיסט את הפציינט. בטכניקה השנייה מבקש התרפיסט מן הפציינט לומר משפט שמוצא על ידיו כדי שיתנסה בו ויראה אם יש בו מידה של אמת. טכניקה זו מיושמת כאשר התרפיסט מבחין בכך שהפציינט נמנע מלהבין את משמעות התנהגותו העכשוית והוא מעמיד פנים שהוא מבולבל ושאין הוא יודע מה עליו לעשות או לומר.
בדרך כלל מבקש התרפיסט מן הפציינט שיאמר את המשפט המושאל לבן או לבת הזוג, לבני המשפחה, לחבר או לחברה, למשתתף בקבוצה או לתרפיסט עצמו.
טכניקה נוספת היא השימוש בעצמים ובתנועות גוף זהים או קרובים, במידת האפשר, לאירוע, וחזרה על המצבים הרגשיים שליוו את האירוע. אקטואליזציה פרקטית זו, לדעת פרופסור סרוק, מאפשרים למטופל להתמודד שוב ושוב עם האירוע המזעזע מן העבר. למשל, המקרה הנ"ל, של החייל הסובל מרגשי אשם על מות חברו, חוזר החייל על האירוע ע"י ביקור דמיוני אצל קבר חברו. באותו ביקור הוא התמודד עם רגשות האשמה שלו כלפי חברו, ועם הפרידה ממנו, תוך ביטוי מרבי של הקושי הרגשי לבטא את הרעיון של "אתה מת ואני חי". תהליך טיפולי זה נמשך חודשים. )"תרפיית הגשטלט" 148, והרצאתו של פרופ' סרוק דצמבר 96(
הדוגמאות הנ"ל המבטאים את הדרכים לקראת השלם, מסוכמות בצורת מודל גראפי הנקרא "מעגל ההתנסות" (Cycle of Ecperience)- של סיפוק הצורך או-"היווצרות ופירוק הגשטלט" כלשונו של פרלס (Gestalt Formation and Gestalt Destruction), שלב אחרי שלב, במסגרת שלוש מיומניות מרכזיות, כפי שמופיע במאמר: "תרפיית הגשטלט" עמודים: 145-146, אדם ומלואו 14-18 והרצאתו של פרופ' סרוק, ינואר 97, לאמור:
א. יכולת האדם להגיע למודעות מירבית.
1. רגיעה: האדם נמצא בשיווי משקל ובפעילות מאוזנת.
2. תחושה: שיווי המשקל הופר בהשפעת גירוי מבוים הגורם לאי- שקט. מתחיל להיווצר המרכיב הראשון של הגשטלט, אך המצב עודנו עמום.
3. עוררות: הגירויים נעשים מוגדרים יותר, והמרכיבים מתחילים להתארגן באופן ברור ולקבל צורה. למשל, בצורך מיני - התשוקה גדלה ומתעורר אי שקט גופני.
4. התרגשות: מרכיבי הצורך נערכים בצורה ברורה למדי, ומופעלות באורגניזם מערכות נוספות הנחוצות לביצוע הפעולה: שינויים הורמונליים בהקשר למין. האורגניזם דרוך לפעולה; האנרגיה מצטברת באופן מכוון, שואפת ולוחצת לפורקן.
5. מודעות: התבנית - הצורך - מאורגנת במלואה באמצעות מרכביה, ומקבלת את ההכרה המתאימה: ברור לאדם מה הוא רוצה ומה עליו לעשות כדי להגיע לסיפוק הצורך, היינו השלמת התבנית ופירוקה. התבנית-הצורך הפכה להיות מרכזית ודומיננטית יותר, ואילו הצרכים האחרים משמשים לה לרקע. השלמתה ופירוקה של תבנית זו הם תנאי שיאפשר הופעת צרכים )תבניות( אחרים, בהתאם לסדר העדיפויות האישי.
ב. יכולת האדם להגיע להתקרבות, מגע ופירוק.
6. התקרבות: הפעילות המעשית לסיפוק הצורך: החיפוש והחיזור אחרי בן או בת זוג וניסיון להתקרב אליו. היחיד משקיע את מיטב האנרגיה שלו כדי להתחיל את ה"סגירה" של הצורך, ולהשלים את המעגל. זוהי תחילתה של התנועה לקראת השגת הסיפוק.
7. מגע: הכוונה להתקרבות מירבית, שיש בה אינטראקציה הדדית מפרה ופעילות בין שני גורמים הבאים במגע. בתחום המיני, זה השלב שלאחר ההתקרבות המוצלחת בין בני הזוג, כשמתחיל המגע הגופני עם כל התופעות הנפשיות והאורגניות המתלוות אליו. זה המצב שבו התבנית מגיעה להשלמתה, אך עדיין אינה מתפרקת. הריכוז בתהליך זה )כמו בכל השלבים האחרים( מגביר את עוצמת האנרגיה ואת ההנאה.
8. פירוק: זהו רגע שיא המלווה בהנאה מירבית. הצורך בא על סיפוקו והתבנית מתפרקת. במין - זהו האורגאזמה במלואה. בשלב הזה מסתיימת האינטראקציה הפעילה, ובעקבותיה באים סיפוק הצורך ופירוק התבנית. יש שוב להדגיש, שקיומו של שלב זה הוא תנאי חיוני להופעת הצרכים האחרים ולסיפוקם.
ג. יכולת האדם להגיע לנסיגה ולמנוחה.
9. נסיגה: היא "ניתוק מגע" כפעולה הפוכה מהתקרבות, מגע ופירוק, אך הכרחית למיצוי ההתקרבות, המגע והפירוק. בלי הנסיגה לא תהיה להם משמעות, ולהפך, ההתקרבות והמגע, לא תוכל הנסיגה להתקיים. היא סיום הפעולה, ויציאה מהמערך הכללי שהאורגניזם היה נתון בו לצורך השגת הסיפוק. במין - זוהי ההתרחקות מבן הזוג והתכנסות עצמית.
10. מנוחה: הוא שלב המעבר לקראת הרגיעה והפעילות הבאה. הוא חיוני לצורך הבטחת המשך הפעילות הבאה. הוא מאפשר לאדם להפנים את ההתנסות ולהפוך אותה לחלק אינטגראלי מהתפתחותו. הניסיון שנצבר מכל הפעילות מתארגן לשלמות משמעותית, התורמת להסקת מסקנות ומהווה חיזוק לקראת ההתנסות הבאה, וחוזר חלילה.
הכן, ביטוי השלם באדם היא למעשה המטרה הכוללת של תרפיית הגשטלט, כמו מטרתה של הטיפול האכסיסטנציאלי. נסכם ונאמר, שביטוי האדם השלם בתרפיית הגשטלט פרושו:
* עזרה לפציינט להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר.
* מודעות לרגשותיו, לגופו, למחשבותיו ולסביבתו.
* מודעות לצרכים האמיתיים שלו ולפתח מיומנויות לספק אותם מבלי שהוא יפגע באחרים.
* יצירת מגע מלא יותר עם התחושות שלו כמו ריח, טעם, מגע, שמיעה וראיה.
* לעודד אותו להתנסות בכל האספקטים של עצמו.
* להנחות אותו לקראת מיזוג החלקים המנוגדים שבאישיותו.
* להעשות רגיש לסובב אותו וכן להעשות גמיש בתגובותיו תוך שהוא לומד להעשות פתוח להתנסות בפגיעות שהאינטימיות וללבישת מגן שריון במצבים שיש בהם פוטנציאל הרסני לגביו.
* להנחותו לקראת התבגרות כלומר, ללקיחת אחריות להתנהגותו ולתוצאותיה.
התרפיסט מלמד את הפציינט לתפקד כשלם שיטתי המורכב מרגשות, תפיסות, מחשבות, תנועות פסיות ותחושות. כתוצאה מכך, הפציינט נעשה פתוח יותר לצרכים האמיתיים שלו לקראת שלמות מאורגנת במקום להיות אישיות מקוטעת ולהמשיך ולהחזיק במניפולציות כמו: ייבוב, האשמה, ניכור עצמי או רגשות אשם כדי להשיג תמיכה מהסביבה.
"רובד המוות מתחיה" - על הקוטביות בשיאה
נוכחנו לדעת שהתשובה לשאלת טיבו ומשמעותו של הקיום, היא אחדותו הקיומית של עולם אדם. השניים אינם יכולים להתקיים בנפרד, קיום ממשי. הנימוק ההבנתי לכך, לכוליות הבלתי מתפשרת זו, טמונה ביסוד הדאגנות לסופיותו של האדם המניבה אימה וחרדה. רק יחס של דאגה מעין זו יכולה להביא אדם סובייקטיבי לעולם "נמצאים" אובייקטיבי, לסברת היידיגר. רק דאגה זו מביאה את האדם לתבניתו השלמה כאן ועכשיו. רק היא, יכולה לצמצם את מרחק הקוטביות באדם ולהביאם למזיגה הרמונית בריאה, שלמה ומאוזנת. שכן, לדאגה יש יחס של אימה וחרדה אנושית ולא יחס של מקום קטגוריאלי גרדא. למשל, כבר ציינו למעלה, שאנו אומרים "המעיל הנמצא בתוך הארון"; ל"בתוך" יש יחס קטגוריאלי אובייקטיבי של מקום. לא כך באדם. באדם, כאמור, יחסה סובייקט אובייקט בנוי על יחס של אימה ופחד, שהוא יחס אנושי מוחלט. האחרון מאפיין את גופו הממשי של העולם באנושיותו. במוות האדם מתחבר התחברות נצחית אל הקרקע ובעת ובעונה אחת אף מתחבר אל תקרת העולם האין סופית, ומעל הכל הוא אף נולד מחדש מתוך תחושת מוות זו הנצחית, לחיים דינמיים חדשים כאן בעולם, סובר פרנץ רוזנצווייג. זהו הקוטביות בשיאה המדהים שהיא מעין "התפוצצות" מהפנים אל החוץ כש"רובד המוות מתחייה", אומר לנו פרלס. )גשטלט מלה במלה 59(
לפי הטיפול התבניתי, כמו בתפיסה האכסיסטנציאלית, האדם צריך לקבל את עובדת המוות כוודאית ובטוחה, והיותה חלק בלתי נפרד ממעגל החיים. קבלה זו כרוכה בהבנה, שנגד מוות טבעי אין באפשרותנו להתגונן, ואי-אפשר להתעלם ממנו, ולכן יש לקבלו. קבלה זו של ודאות המוות מביאה להבחנה ברורה בין האדם ולבין ממשותו האמיתית ולבין שלבי חיים אחרים. לפי צורת מחשבה זו המוות הוא השלב הסופי במעגל החיים, כשם שהלידה היא השלב ההתחלתי. כאשר האדם מקבל את העובדה שהמוות הוא שלב הכרחי במעגל החיים, מעגל שיש לו התחלה ויש לו סוף, קל יותר ליהנות מכל שלב ושלב, מכל פעולה, מכל אפשרות, ומכל מצב של התפתחות.
בסיכום נציין, ששיטת הטיפול התבניתי, כמו האכסיסטנציאלית, רואה את הווית האדם והעולם בו הוא חי כמכלול אחד הנובע ממערכת קוטבית תשתיתית, המורכב מיסודות ומהלכים דינמיים מגוונים. מגע גומלין מתמיד ודינאמי זה בין האדם לעולמו, קיים ככורח המציאות, בין כל היסודות. מהלך זה הוא קיומיותו הממשית. כל צרכי קיומו והתפתחותו של האדם הוא פועל יוצא של יחסיו של האדם עם העולם בו הוא חי, כשתחושת המוות מניבה את חיותו של קיום זה לגבי האדם התקוע. האדם גם תורם לעולם בו הוא חי עם שחרור תקיעותו, מה שביכולתו לתת ובמהלך זה של השפעה הדדית האדם מפיק הפריה הדדית ושינוי ביחס לעולם. רק בשילוב היסודות בין האדם והעולם בו הוא חי מגיעים למיצוי יכולת השפעתם ההדדית. ריבויים של היסודות ככל שיהיו במהלך הוא פועל יוצא להתעשרות וסיפוק רבה יותר.
למשל,
תלמיד הלומד לבד לבחינה באנגלית, יכול להצליח בבחינה. אבל אם יחד עם הלימוד, ישתתפו כמה תלמידים בליבון החומר, ואחר כך יתרגלו זאת תוך תחרות בניהם, ולבסוף הישגיהם יפוקח ע"י מורה מקצועי, ובגמר יוענק להם פרסי עידוד, המהלך יהיה מורכב יותר והתלמיד יקבל מסביבתו בנוסף ללימוד "היבש" גם שיתוף פעולה, הערכה, הערצה, חום וקשר חברתי ויתרום לה דברים דומים, בנוסף לעצם לימוד האנגלית. כל היסודות הקיימים יכולים לקחת חלק במהלך, עובדה שתגביר את ערכו של כל יסוד ויצעיד את האדם לקראת שלמותו. כמו היידגר, אף פרלס הצביע על גורמים מעקבים במבנה השלם של האדם ונתן את שימת לבו להגיע באדם לשלמותו התבניתית. אולם בניגוד להיידגר שהסתובב בעיקר סביב ההסבר העיוני פילוסופי, פנה פרלס לצד הטיפולי מעשי כדי לחבר את העולם והאדם אל תבניתו השלמה בחדר המטפל. זהו רעיון הכוליות ששורשה בתפיסות האכסיסטנציאליות כמו בגישות ההוליסטיות, שחלחלה בטיפול התבניתי, של פרלס, המתרחש בין התרפיסט והפציינט בחדר הטיפולים.