במאמר, בן רפאל (2001) אומר כי היהדות הישראלית רחוקה מלהיות מקשה אחת מבחינה תרבותית ולשונית. הכניסה לעידן החדש החלישה את השפעת היהדות ההלכתית והוא מתאר את העידן שלאחר התרופפות הקסטה בארץ, אשר גרר בחובו חיפוש אחר אלטרנטיבה לזהות הקולקטיבית.
קיימים הבדלים בתפיסת הזהות היהודית בקרב בני הלאום היהודי אשר אותם בן רפאל מחלק ומאפיין לפי כמה קטגוריות:
1. מבחינת הדת- קיים פיצול בין הזהות היהודית הגלותית לבין הזהות היהודית- ישראלית. הקו הפוליטי אידיאולוגי של הדתיות הלאומית רואה את ייחוד הקולקטיב בחובתו להיאבק על האדמה הקדושה. כפי שאומר לבייב (2008) שבשבילו כל אדמת ישראל קדושה- המושג "ארץ ישראל" זוכה למשמעות בלתי מתפשרת המגדירה את ייחודו של הקולקטיב היהודי, בנוסף להיותו מימד מרכזי וראשון במעלה של הזהות היהודית. מבחינה זו, רוב היהודים בארץ ישראל מזדהים במידה רבה עם עצם היותם יהודים וישראלים כאחד. לחילונים יש אוריינטציה שלפיה היהדות היא תרבות לאומית יותר מאשר דת, להבדיל מגישת הדתיים שרואים את העקרון הדתי כראשון. מבחינת היהודים החרדים- השפה העברית חלחלה אליהם בהדרגה מכורח המציאות, הם מעורים בחיי הציבור והפוליטיקה ובמקביל משמרים את מודל הקסטה. לב לבייב מאמין בקיום היהדות כקסטה ומסכים עם העיקרון כי כל ניסיון לשנות את הזיקה או ההסתמכות על הדת, משמעותה שלילת הקיום היהודי. בחיזוק לגישתו של לבייב, הגישה כי ככל שהיהודים מעורים ומעורבים יותר ומסגלים לעצמם ערכים של חברה לא יהודית מסורתית, כך תגבר השנאה כלפיהם. כראייה לכך ניתן לראות את מקרה היהודים לאחר שקיבלו אמנסיפציה. אורתודוקסיה כהשתנות שמרנית- תגובת היהדות ההילכתית למודרניות התמקדה בשני מישורים: א.הזרם הבולט בהיהדות האורתודוקסית הציב מטרה לשמור על הקהילה ומינהגיה במחיר מינימלי של הסתגלויות הכרחיות ב. בקרב האורתודוקסיה היו גם מתונים יותר, שבקשו לקרב את החילוניים ליהדות המסורתית ודרשו לגלות גמישות כלפיהם. לבייב סבור כי דווקא הגמישות תאפשר התקרבות החילונים לדת. וכיאה לאורתודוקס הוא דוגל בשמירה על מנהגים וקהילה יהודית.
2. חינוך והשכלה- במאמר דובר על היהודים המשכילים אשר ראו ביהדות תופעה תרבותית ומורשת לשונית הסטורית ולא רק דת. ההשכלה קיבלה את עקרון המחויבות לעם ישראל מתוך הכרה בייחודיותו התרבותית-חילונית ללא זיקה ליהדות המסורתית. לבייב דן בכך ומתנגד לרעיון זה, הוא אומר כי על המדינה לחנך על ברכי השורשים היהודים.
3. שסעים האתניים- חברי העדות המזרחיות רואים עצמם חלק מהקולקטיב בעלי יחוד ספציפי. אלו שרכשו השכלה נחשפו יותר לתרבות הדומיננטית שאופיו התרבותי היה בעיקר ישראלי ולא אתני. השאר, שממשיכים להשתייך לקהילה העדתית, שומרים על הצביון המיוחד ומקבלים מאפיינים חדשים. במשך השנים צמחה בעדות אליטה דתית שכוחה גבר- אלא שלא קיימת הפרדה של ממש בין חרדים וחילונים (כמו אצל האשכנזים) אלא האליטה הדתית חולשת על כל תחומי החיים. גם העולים מברה"מ בקשו להתערות בחברה ובו בעת גם לשמור על זהותם הייחודית, ככח הפועל למיסוד הרב- תרבותיות בחברה. ערביי ישראל כקבוצת המיעוט בישראל מקבלים על עצמם את עקרון הפלורליזם היהודי- ערבי ועומדים על שמירת זהות קולקטיבית ערבית-פלסטינית. הם רוכשים את השפה העברית ורוצים להסתגל לחברה המודרנית. לבייב למעשה מחזק את ידם של אלו ששמרו על צביונם היהודי ו"נשמתם היהודית" ומלגלגל על המושג "יהדות חילונית" אשר מכלילה את אותן עדות שאיבדו את האתניות שלהן.
4. הגישה הכנענית ביקשה להתנכר ולהתנתק מיהדות הגולה על מנת לאפשר התפתחות ארצית עצמית . גישה זו סותרת את לבייב בתמיכתה לדה יהודיזציה. בעוד לבייב קורא להגדרת העם כמדינת היהודים, אלו קוראים לביטול הזיקה ליהדות כבסיס לזהות לאומית בטענה כי מעשה זה גורם לאי שוויון בין האזרחים. לבייב מוחה כנגד אלו המנותקים מהשורשים שלהם והמתנכרים להיסטוריה היהודית, כפי שהגישה הכנענית מציינת. אך כמוה, גם הוא סבור כי "הציונות פשטה את הרגל" ואין לה מקום עוד בחברה היהודית- ישראלית.