''אימון אישי''. כולם כבר שמעו על זה, ראו את זה בטלוויזיה, קראו משהו בעיתון, נתקלו בפורום באינטרנט, דיברו על זה בעבודה.
אבל מה זה בעצם החיה הזו והאם לא אמרו את זה קודם? בעבודתי היומיומית כמאמנת אני נפגשת רבות עם השאלה הישירה – האם יש פה משהו חדש או שבעצם זו אותה הגברת הוותיקה של הטיפול הפסיכולוגי המוכר לכולנו בתלבושת חדשה? בהסוואה? התשובה היא חד משמעית: אלו הן שתי דיסציפלינות שונות במהותן.
אז למה אנחנו מתבלבלים? כי לשתי הגישות השונות הללו, גישת "הפסיכולוגיה הקלאסית" וגישת האימון ישנם בכל זאת מספר מאפיינים בסיסיים משותפים:
- הפסיכולוג והמאמן עובדים עם אנשים שרוצים להשיג שינוי כלשהו בחייהם.
- הטיפול הפסיכולוגי, כמו גם האימון, נערכים במסגרת של "חוזה" (הסכם) בין אנשים כשחלוקת התפקידים ותחומי האחריות שלהם ברורים, קיים מערך של כללי אתיקה במסגרתם מתבצע התהליך ולרוב ישנו גם תיעוד של כרונולוגיית התהליך.
- בשני המקרים נדרשת מחויבות לשיתוף פעולה ויכולת לייצר רמת מודעות עצמית מסוימת
- שתי הגישות מבוססות על עוגנים תיאורטיים ונגזרות ממודלים וממערך הנחות יסוד.
- קיימת קבוצה מסוימת של "כלי עבודה" בהם נעשה שימוש הן בתהליך טיפולי והן בתהליך אימוני.
אז מה בכל זאת עושה את הטיפול והאימון לשונים כל כך זה מזה? במשפט אחד - אלו הן שתי מערכות שונות של גישות לשינוי. ההבדלים באים לידי ביטוי ברבדים רבים וברמות שונות. אנסה לרכז את העיקריים שבהם:
תשתית תיאורטית – האימון הוא אקלקטי (לקטני) מטבעו ושואב מקורותיו מדיסציפלינות שונות ביניהן פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, פסיכולוגיה חיובית, תורת הניהול, ספורט, שיווק, תקשורת, תיאוריות הומניסטיות ועוד. הפסיכולוגיה היא דיסציפלינה השואבת מקורותיה מבסיס ידע מרכזי אחד שגבולותיו מוגדרים - שדה נפש האדם.
נקודת המוצא – האימון רואה את האדם כשלם, בעל כוחות ומשאבים, יצירתי, בעל מוטיבציה ומומחה לחייו. בעקבות כך, האוריינטאציה האימונית שמה דגש על מימוש הפוטנציאל האישי. השפה באימון היא שפה של כוחות, של עוצמות. הנחת העבודה היא שכשאדם מגיע לאימון – הוא זקוק לבהירות. מנגד, הטיפול שואף לריפוי מתוך הנחת עבודה שמשהו אצל המטופל השתבש, התקלקל. זקוק לתיקון. העיסוק והשפה, לפיכך, מתמקדים בקשיים ובחסמים.
המטרה – מטרת האימון היא הגדרת מטרות והשגתן. במילה אחת – תוצאות. הדרך לשם בנויה על הנעה לפעולה ויצירת הרגלים חדשים. הטיפול, לעומתו, מכוון לשינוי מבנה פנימי, להקניית תובנות, לפיצוח חסמים וקונפליקטים.
הדגש – באימון מתמקדים בעתיד אלטרנטיבי רצוי. זוהי הזירה שלנו. אנחנו קוראים לה "עתיד מיטבי". העיסוק הוא בעיצוב של מצב חדש. כשמתבוננים על ההווה באימון, עושים זאת כדי ליצור את העתיד. בוחנים את המקומות שיכולים להביא את המתאמן קדימה. לכן, אם הייתי צריכה להגדיר בשאלה אחת את מהות האימון הייתי שואלת: "לאן אתה שואף להגיע, ומה אתה מוכן לעשות בכדי להיות שם"?
בטיפול, לעומת זאת, הניסיון הוא לתקן את הקיים, להבין את המקומות שהביאו את המטופל עד כה, להשתחרר מכבלי העבר. לכן שאלה מייצגת תהיה: "מהיכן התחלת ולאן זה הוביל אותך?" ובקצרה – האימון חוקר לצורך עשייה, הטיפול חוקר בשירות התובנה.
עד כאן עסקנו באלמנטים הנוגעים להבדלים המהותיים בבסיס הגישות ובתשתית המעצבת את התכנים של כל אחת מהן. אך ההבדלים בין שתי הגישות באים לידי ביטוי גם ברמת התהליך:
אופי הקשר – הקשר בין מאמן למתאמן הוא קשר שוויוני "בגובה העיניים" ואינו נמצא 'על שולחן הדיונים' בתהליך. המאמן משמש כלי בשירות הקשר שבין המתאמן לערכיו, מטרותיו, ייעודו וחזונו. מנגד, הקשר בין מטפל למטופל הוא קשר היררכי בין מומחה המספק ידע מקצועי ומומחיות בתחום בריאות הנפש, מביע דעה וממליץ לבין לקוח שמבקש תשובות. לעתים, יש עיסוק באופי הקשר המתפתח ככלי טיפולי.
הקשר בין מאמן למתאמן הוא לרוב קשר רציף, שנמשך גם בין הפגישות השבועיות באמצעות מייל/טלפון וממוקד במשימות ופעולות. הקשר הטיפולי מורכב לרוב מפרקי השיחות המבודדות משבוע לשבוע. אם קיים קשר בין הפגישות הוא ממוקד לרוב בקשיים וחסמים.
המדד להצלחה – ההצלחה בתהליך האימון מובהרת ומוגדרת מראש, בתחילת התהליך. היא מדידה ותחומה בזמן. ההגדרה שלה היא כזו שכשנגיע אליה נוכל לסמן עליה וי גדול. נדע שהגענו. עד כדי כך היא מפורטת, מוחשית וספציפית. ההצלחה בטיפול היא מושג עמום, מופשט, שלא משמש כנושא לדיון או כמושא בתהליך.
הפרספקטיבה – כל אימון הוא אימון לאחריות אישית. ההנחה היא כי לכל אחד מאיתנו, בכל רגע נתון, קיים חופש בחירה וכל החלטה או עשייה צומחות מתוך החירות האישית שלנו. לכן, לא חשוב באיזו נישה אנו מאמנים: זוגיות, קריירה, תקשורת בינאישית או הקמת עסק, תהליך הלמידה באימון יכוון אותנו לגישה פרואקטיבית, יוזמת, פועלת ומניעה. גישה שמחזירה אלינו את השליטה על חיינו ומאפשרת בחירות מודעות ולקיחת אחריות עליהן. לפיכך, השלכות האימון הן תמיד כלליות. לחיים.
הטיפול, מטבעו, עוסק בסוגיה ספציפית, בתחום תוכן מסוים כשהראייה היא ספציפית וממוקדת בפתרון קושי ייחודי. כך, גם ההשלכות הן ספציפיות ברובן ומכוונת לריפוי או תיקון של בעיה שעומדת על הפרק.
ישנם הבדלים נוספים בין אימון לטיפול הנוגעים להתייחסות לאמוציות, לפחדים, ולקולות שליליים. אך אם תזכרו רק דבר אחד הנוגע להבדלים בין הגישות, חשוב שיהיה זה המסר המרכזי בבסיס הגישות:
האימון מלמד אותנו לקחת אחריות, יוזמה, עשייה, מחויבות למטרות, הגשמה ומימוש. הטיפול מכוון אותנו להתבוננות, חקירה, ניתוח ופרשנות, תובנה ועיבוד תהליכים רגשיים-נפשיים.
ד"ר ענת רוזן-ליב, פסיכולוגית (Ph.D)
מאמנת אישית, עסקית, זוגית וקבוצתית
www.anat-rosenliv.com