בס"ד
שיר ראשון - "הילדים של אמא. הם תמיד ישארו הילדים, גם אם יחבשו כומתות, וגם אם ילבשו מדים........"
שיר שני - כל אמא פוחדת מן הרגע שבנה יגיע לגיל הגיוס. כל אמא דואגת לבנה הנשלח למילואים. מלחמה היא הפחד הגדול ביותר של אמא. כל יום הוא יום של תפילה עבורה למען בנה שישוב בשלום.
שיר שלישי - שלוש יריות ארוכות באויר. היא הביטה בו בפעם האחרונה...... בילד שלה שאינו עוד בין החיים
הילדים של אמא
הילדים של אמא
הם תמיד ישארו הילדים,
גם אם יחבשו כומתות,וגם אם ילבשו מדים.
הם אוחזים בידיהם נשק
יוצאים למלחמה.
מלחמה של קיום, מלחמה איומה.
והם רק ילדים עם פני מלאכים.
שנולדו לחייך....
אך הם רק נלחמים.
הם עולים אל הקו פלוגות, גדודים
המפקד בראש, לתקוף מחבלים.
הם שומרים על אמא
שתהיה בטוחה,
כדי שישובו הביתה ויקבלו נשיקת גאווה.
ואולי זה יהיה קו הסיום?!
ואולי זה יהיה קו הדממה,
ממנו ישובו אל אמא -
אל אמא אדמה.........
והאם , אם הבנים
עם פני מלאכים
תביט בהם עם דמעות בפניה,
עם דמעות בליבה,
תישק על קברם ותאמר בגאווה:
אלה הילדים שלי
- קלריס-
אם שולחת בניה
אם שולחת בניה
על הארץ לשמור.
ובליבה הספק
אם אחד מהם יחזור.
הלב בוכה והראש מנחם.
האם האל למעלה עליהם מרחם?
זו הארץ שלנו
נוטפת דבש וחלב
כך אמרו חז"לינו
שאינם עוד עכשיו.
הדבש כבר אזל
נשארו הדבורים.
החלב עוד נותר על שפתי הבנים.
ועודם ילדים.
על הארץ שומרים.
ומי מהם ישוב
אל חיקה של אימו?
מי ישוב בשלום,
והיונה בידו?
- קלריס -
רגע לפני
הוא נתן לה נשיקה לפני שהלך,
חייך את החיוך הקבוע שלו,
שהרשים כל אישה,
ובמיוחד את אמו.
אמר שכשיחזור, יביא לה מתנה משם,
שניהם צחקו
הוא - כי ידע,
היא - כי פחדה.
אמר שיטלפן משם , לאמר לה שהגיע.
הוא באמת טלפן,
והיא נרגעה מעט.
אמר שיטלפן לפני שירד מהקו.
והוא... לא טלפן.
הוא לא טלפן יותר
הוא לא חייך יותר את החיוך הקבוע שלו,
שהרשים כל אישה - ובמיוחד את אמו.
הוא לא הביא לה מתנה משם.
והיא... רק עמדה ליד קברו.
עיניו עצומות ועיניה אדומות.
האמת הטיחה בה במלוא כוחה.
היא הביטה בו,
הביטה בו,
בפנים התמימות של מלאך,
הביטה בגוף הצנום שלו,
של ילד שטרם בגר,
כשטמנו אותו בבור,
שלוש יריות ארוכות באויר.
היא הביטה בו בפעם האחרונה,
בילד שלה , שאינו עוד בין החיים.
- קלריס-