“אבל אני רוצה קהל, אני רוצה קהל", צעקה הדיירת שהודחה השבוע מבית האח הגדול, והתאכזבה לגלות שלא מחכה לה המון מעריץ ביציאה. אמרה, וגרמה למנחי התכנית לצחקק בעליצות.
אנחנו אולי לועגים לה, אבל אין ספק שאביבית, הדיירת המודחת, חושפת צורך חזק שקיים אצל כולנו. ממש כמו הילד שמצביע על המלך העירום, גם היא צועקת בקול רם משהו שכולנו לא מעזים להודות בו. אני מדבר על הצורך בהתייחסות של אחרים. הצורך הזה מביא אנשים לכתוב סטטוסים בפייסבוק ולחכות ללייקים ולתגובות, לפרסם קליפים ביוטיוב ולספור את כמות הצפיות, ולחלקנו הוא גורם להיכנס לבית מלא מצלמות אל מול 40 אחוז רייטינג (או לכתוב פוסטים על התכנית !).
ההתייחסות של אחרים גורמת לנו להרגיש קיימים ומשמעותיים בעולם, כי אנחנו רואים את עצמנו בעיניים של אחרים . הם מראה שמשקפת את הדמות שלנו ואת ההשפעה שלנו בעולם.
הבעיה בתגובות של פייסבוק ויוטיוב, שהן תגובות שטחיות, שלרוב ניתנות בהיסח הדעת, וכמה באמת שווה זה שקיבלת לייק או שהצביעו לך באח הגדול? כמה זה נותן תחושה אמיתית שאתה משמעותי? האם היא נשארת לאורך זמן ?אכן דרושה לנו התייחסות עמוקה ורצינית יותר. את זה אנחנו יכולים לקבל בקשר עם אדם קרוב שמכיר אותנו באמת.
דרך נוספת היא לעשות עבודה פסיכולוגית כדי להכיר את עצמך ואת הנפש שלך. ולמעשה לא רק לחכות שאחרים יתייחסו אליך, אלא להתייחס לעצמך. כך, ככל שהאדם מכיר את עצמו ואת הנפש שלו יותר, כך הוא מרגיש קיים יותר, חי יותר ויציב יותר בעולם.
פסיכולוג - הדרכה פסיכולוגית במתנה.