התחלתי לעבוד בעבודות זמניות, תוך ידיעה ברורה שאני מסוגלת ושואפתלהרבה יותר. העבודה הראשונה שלי היתה כעוזרת תופרת במתפרה תעשייתית.באמצעות מכונה קטנה תפרתי כפתורים לחולצות ולמכנסיים. השכר היה זעוםוהעבודה תובענית ומונוטונית. נדרשתי לעמוד בתפוקות גבוהות, ועבדתי במהירותרבה. אולם נראה היה כי הזמן עומד מלכת, פוער חורים גדולים לחלומות ולתחושתשעמום שהלכה וגברה.
מאת: יפה גולן
ברור היה לי, בתחושה שהתגברה מדי יום, שעבודה זו אינה טומנתבחובה שום אפשרויות קידום. עזבתי את המתפרה, והתקבלתי לעבודה כסייעת קובבית חרושת לסריגים. מרבית העובדים במפעל היו בגילה של אמי. זו אולי עבודהנעימה, אמרתי לעצמי, אבל אין בה שום אתגר והיא אינה דורשת טיפת שכל. תוךזמן קצר עזבתי, ופניתי לעבוד כמוכרת אצל מוכר הפיצוחים השכונתי. יפה, אמרתילעצמי, גם פה אינך מרוצה. כנראה הגיעה העת למשהו אחר. לגמרי אחר.
"אין לך שום רקע בהנהלת חשבונות." דליה מלשכת התעסוקה היתהמניחה בטקסיות מופגנת את העט על שולחן הכתיבה הבהיר, מסירה את משקפי הקריאהממצחה, ומניחה גם אותם לאחר כבוד ליד מחברת השמות הענקית, שתפסה את מרביתהשולחן. אז היתה סורקת בריחוק של רופא מנתח, בפעם המי יודע כמה, את הבעתפני הקפואה. כמו שחקנית ממושמעת החוזרת על שורותיה, הודעתי לה בשקטוברצינות תהומית, כזו המסורה לאנשים נחושים היודעים בברור לאן נוטה קוגורלם: "את צריכה למצוא לי עבודה בבנק."
כמו רבות מההחלטות בחיי, גם ההחלטה לנסות ולחפש את עתידיהמקצועי בבנק נולדה בחלום שפרטיו המדויקים כבר אינם זכורים לי. אולםכשהתעוררתי ידעתי זאת: אני חייבת למצוא עבודה, כל עבודה, בבנק. כילדתמעברה, חלום העבודה המסודרת בבנק היה שקול לחיים נוצצים ביבשת מרוחקת, הכירחוק שאפשר מהצריף שבו גרתי.
וכך היה. דליה, שהבינה כי נחישות שכזו רק תסייע לי להצליחבעבודה, הודיעה לי: "ביום ראשון, בשעה שמונה, בבנק הפועלים למשכנתאות בתלאביב. אמרתי להם שילדה שכל כך רוצה לעבוד בבנק חייבת להצליח שם במשהו. אנימחכה לשמוע עלייך רק דברים טובים. בהצלחה, יפה, ואל תאחרי."
ביום הראשון לעבודה לבשתי חצאית מיוחדת שאחותי תפרה, עם חולצהשנתנה לי ונעליים עם עקבים גבוהים. הסניף הקטן והאינטימי היה בנחלתבנימין, והגעתי אליו עם אוטובוס מהכפר. רק לאחר שלושה ימי עבודה, שבהםהשתכנעתי כי אין מדובר במתיחה וזה אכן מקום העבודה החדש שלי, בישרתי להוריעל המעבר.
"אמא, אבא, אני עובדת בבנק," הודעתי להם בגאווה רבה, בתוךתוכי עדיין חוששת מן המעמד החדש, מהאווירה הרשמית ומהלקוחות המגונדריםשגרמו לי להרגיש כבת כפר מוזנחת. עם זאת, ולמרות החששות, ידעתי בוודאותעמוקה שעשיתי את הצעד הנכון, והבנק הוא המקום המתאים לי. שם נחשפתי לאנשיםאשר לא הייתי זוכה להכיר במקום אחר, להרגלי עבודה מסודרים, לתרבות שלאהכרתי; ושם נתקבלו גם אותן החלטות חשובות, באשר לכספם של אותם עשירים שבהםכה קינאתי.
קטע זה נלקח מתוך ספרה האוטביוגרפי של יפה גולן - "ללא מורא"