חפש מאמרים:
שלום אורח
08.11.2024
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

הנאהבים ממאוריציוס: על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני"

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/20153190 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

במקומות רבים באי מאוריציוס נמצאות תזכורות ליצירתו הנודעת של ברנרדן דה סן-פייר, שנחשב לאבי הזרם הרומנטי הצרפתי ושהיה חבר קרוב של ז'אן-ז'אק רוסו. גיבוריו של הרומן, פול ווירז'יני, נאהבים צעירים שגדלו כאח וכאחות, כתאומים אפילו, בחיק הטבע של האי האקזוטי, ידעו גורל טרגי ומתו בדמי ימיהם בלי לממש את אהבתם הטהורה.

"פול ווירז'יני" הוא אחד הספרים הצרפתיים הנקראים ביותר, ומהדורות חדשות שלו נדפסות בלי הרף. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהיכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו. מפסלים, ציורים, תחריטים, תערוכות, מחזות, אופרות, שירים (כמו זה הנקרא "פול ווירז'יני" של סלין דיון), סדרות טלוויזיה, קומדיות מוזיקליות, סרטים ועד לאלבומי סיפורים מצוירים – פול ווירז'יני, כמו רומיאו וג'ולייט, הפכו למיתוס. אנשי עט רבים וביניהם בעלי שיעור קומה, כמו שטובריאן, בלזק, פלובר, מופסן ולמרטין, לא רק קראו את הספר, כי אם גם הושפעו ממנו. יצירות מעריצים (פאנפיקים) רבות נכתבו בעקבותיו, ביניהן כאלה בעלות הפי אנד או פרודיות חביבות. זהו גם אחד הרומנים הראשונים שהוליד תעשייה שלמה של מוצרים נלווים – מגלויות וספרי ילדים עד לקופסות טבק הרחה, תה בתפזורת בטעמים ובניחוחות שונים, תכשיטים, בדים, שנצים, מערכות צלחות עם הדפסים, מנורות ואורלוגינים. מלונות ומסעדות רבים באי מאוריציוס נקראים "פול ווירז'יני".

ז'אק-אנרי ברנרדן דה סן-פייר, מהנדס-הרפתקן-סופר-בוטניסט, שנולד ב-1737 בעיר לֶה אָבְר בנורמנדי – שהנמל שלה הוא השני בחשיבותו אחרי זה של מרסיי, כתב את הרומן המפורסם אחרי שהותו, מ-1768 עד 1770, באי מאוריציוס, שנקרא בתקופה ההיא אִיל דֶה פרנס ("האי של צרפת"). אחרי שנים של עוני, הצליח להצטרף, אחרי בקשות, הפצרות ומאמצים מרובים, כקצין-מהנדס למשלחת מטעם המלך שהפליגה למדגסקר. לאחר שהסתכסך עם מפקדה, נשאר באיל דה פרנס כאורחו של בעל אחוזה נדיב, פייר פּוּאַבְר, אחד ממנהלני האי הבולטים, הרפתקן ובוטניסט רב פעלים שהתמסר לפיתוח תבלינים, מעצב גן פָּמְפְּלֶמוּס המרהיב שהוא אתר תיירות נודע. לפואבר ולפמליית אנשי המדע בחצרו חייב דה סן-פייר את תשוקתו לבוטניקה. בשנתיים הללו השפיע דה סן-פייר על המושל הקולוניאלי של האי, הרוזן דֶה לָה בּוּרְדּוֹנֶה, שכרת את יערותיו בפראות וניצל את מכמניו ללא רחם, לגלות מעט יותר ידידות אל הטבע. דה סן-פייר היה בדרכו מחלוצי ה"ירוקים". בשהותו באי גילה גם את תנאי חייהם המחפירים של העבדים תחת שוט המעבידים, וברומן שכתב הוא מוקיעם בחריפות, למרות שאינו קורא לביטול העבדות. בזמנו הפנוי כתב את הטיוטה לספרו שיקדם את התיירות במאוריציוס טוב יותר מהמעולה שבחברות השיווק והפרסום ויפיץ את שמעו בעולם כולו.

"עטך הוא מכחול"

הסלון הספרותי של מאדאם סוזאן נֶקֶר, אמה של מאדאם דה סטאל, אחד מהיוקרתיים והמשפיעים ביותר בפריז, שבו נערכה קריאתו הראשונה של הרומן, לא קיבל אותו בהערכה המצופה – האורחים החשובים לא הפסיקו לפהק. הכישלון הצורב גרם לסופר לפקפק בכשרונו. לולא הצייר קלוד ז'וזף וֶרנֶה, היה ללא ספק משמיד את יצירתו. וֶרנֶה, שהתמחה בציור תמונות נוף ימי, נמלים וסערות, ידע להעריך את כושר התיאור המרהיב של דה סן-פייר והניא אותו מתוכניתו. טוב עשה. תיאורי הים, הנהרות, ההרים והטבע בכלל בחיבורו של דה סן-פייר, המסתיים בסופת הוריקן אימתנית, כמוהם כמשיכות מכחולו של המעולה בציירי הנוף. "עטך הוא מכחול", כתב לו נפוליאון. זאת ועוד. על הערך התיאורי הייחודי והנדיר מתווספים רבדים רבים ועשירים הנותנים פתח לאפשרויות פירוש והרחבה מגוונות. כל תקופה ותקופה מביטה בחיבור באופן אחר, כל מבקר ספרות מעמיק ומוסיף על קודמיו. סוגיות רבות ונצחיות, בתחום המדינה, הדת, הפילוסופיה, התרבות, הגוף והנפש, מועלות בו בגלוי ובחבוי. אין זה כלל וכלל סיפור רועים תפל, מתקתק וסוחט דמעות כפי שהציגו אותו מתנגדיו.

הצלחתו הפופולרית של הסיפור "פול וויריז'יני", שיש בו מסממני הטרגדיה הקלאסית, הייתה מיידית. למי שידע תקופות חשוכות, עצובות ודלות, חייכו הפעם החיים. 25 מיליון עותקים נמכרו, הוא תורגם ל-30 שפות, וזהו אף הספר הראשון שיצא במהדורת כיס, לפי רעיונו ויוזמתו של דה סן-פייר עצמו. הסופר המאושר קיבל אלפי מכתבים של קוראים, ביחוד קוראות, שזרמם לא פסק עד למותו בשנת 1814. בזחיחותו האופיינית כינה ברנרדן את מעריצותיו "ברנרדיניות". קוראים רבים נתנו לילדיהם את שמות הגיבורים הצעירים. ואף דה סן-פייר המאושר עצמו, שנשא אשה בפעם הראשונה בגיל 56, קרא לילדים שילדה לו בחירת לבו בת ה-20 "פול" ו"וירז'יני". בערוב ימיו אף ארגן הסופר מעין מימון המונים להוצאה מאויירת של הרומן שבה נטלו חלק ציירים ותחריטנים רבים.

הצלחת "פול ווירז'יני" שינתה את חייו של הסופר. הוא נבחר כחבר במוסדות תרבות חשובים, וביניהם אף ביוקרתי שבהם – באקדמיה הצרפתית. אחרי שנדד כתרמילאי בודד, בין מינוי ארעי למשרה זו או אחרת, בהולנד, במלטה, ברוסיה, בפולניה, באוסטריה, בגרמניה, באיי האוקיינוס ההודי, כשהוא מתאהב בלהט עד כדי הטרדה באשה לא פנויה זו או אחרת, הרי הוא עתה אב משפחה, מחלק זמנו בין מעונו בפריז, שבה הוא משתתף באסיפות האקדמיה, לבין בית הכפר הפסטורלי שקיבל כפירעון מבעל חוב, כ-30 ק"מ מצפון מערב לבירה, שם הוא מטפח את גנו. בגן עדן פרטי זה נפטר ב-1814, בגיל 77.

דה סן פייר

פסלו של ברנרדן דה סן-פייר בגן הצמחים בפריז, כשבבסיסו, לרגליו, פסליהם של  פול ווירז'יני, מאת לואי אולווק (1861-1935)

הרומן המדובר מתחיל בדרמה, מתפתח כפסטורלה ומסתיים בטרגדיה. וירז'יני היא בתה של מאדאם דֶה לָה טוּר, מנורמנדי. מאדאם דה לה טור נישאה לגבר שלא השתייך למעמד האצולה כמוה, נגד דעת משפחתה. כעונש, הותירה אותה בלי נדוניה ובחוסר כל. אחרי שהלכה אחרי בעלה לאיים הרחוקים, ששם קיווה לעשות הון, נותרה אלמנה עם ילדה קטנה. פול הוא בנה של מרגריט, בת איכרים מברטיין, שאחרי שהרתה לאציל כפרי שהבטיח לה נישואים וזנח אותה לאנחות, הפליגה לאיים כדי להסתיר את מה שנחשב בתקופה ההיא לחרפה וקלון.

מאדאם דה לה טור מצטרפת למרגריט, ושתי האימהות גרות בהרמוניה עם ילדיהן יחד עם זוג עבדים שחורים שנקנו בכסף, דומינג ומרי. החיים מתנהלים באוטרקיה בשתי בקתות. יחסי ידידות עמוקים שוררים בין שתי הנשים על אף מוצאן המעמדי השונה. דומינג ומרי מהווים חלק מהמשפחה. התא החברתי חי בהרמוניה, מעבד את האדמה וחי מברכת הטבע.

תחילתו של הרומן מספרת אם כן על ארבעה מבוגרים ושני ילדים הגרים בפשטות באי בתוך אי, על אדמה לא קלה לעיבוד ההופכת, בזכות מסירותם, לפיסת גן-עדן. שתי אימות המשפחה, מאדאם דה לה טור ומרגריט, אינן מעוניינות לכאורה לשחזר את החברה האירופית שדחתה והקיאה אותן מקרבה ואינן זקוקות לכלליה של תרבות האם המנוונת. התינוקות שגדלו יחד לא למדו קרוא וכתוב, אך מכירים היטב את הטבע ומנווטים את דרכם לפיו. פול עובד בשדה ווירז'יני מסייעת לאימותיה בבית וסביבותיו. היטמעותם בנוף האי ואהבתם ההדדית מסומלות בשני עצי הקוקוס ששתלו אימותיהם עם לידתם. שני העצים צמחו בד בבד, ענפיהם השתרגו יחד מעל מימי המעיין, ושניהם נתנו פרי. בחברה הקטנה והאידיאלית עובדים וחיים כדי להתקיים, לאהוב וליהנות, ולא כדי לייצר, לנצל ולצבור. בראש מעייניהם של ארבעת המבוגרים נמצאת הדאגה לאושרם של שני הילדים ולהבטחת עתידם.

סד הברבריות האירופית

בוא מכתבה של דודתה העשירה של מאדאם דה לה טור מבשר את סופה של התקופה המאושרת. קדם לו שינוי מדאיג בהתנהגותה של וירז'יני שאיבדה את שמחת החיים. תחילת הבגרות מתוארת כחולי עמוק המרפה את גופה ומכרסם בנשמתה. לחיבוקיהם התמימים של שני הילדים שישנו יחד עירומים ושהשתובבו בטבע, נוסף עתה ממד שונה שבו רואה הנערה המתבגרת חטא ואינה יכולה עוד לשאת בנוכחותו של בן זוגה.

למרות התנגדותו העזה של פול שאינו מבין את הקורה לידידת נפשו ואינו רוצה בשום פנים ואופן להיפרד ממנה, וירז'יני נענית להזמנתה של הדודה העשירה: אם תבוא ותשהה במחיצתה, כותבת הדודה, תקבל חינוך נאות, שידוך טוב ונדוניה שמנה. בתמיכת מייצגי הסדר האירופי במקום, המושל והכומר (תמיכה הדומה יותר ללחץ), מפליגה וירז'יני לצרפת. אחרי שהות של יותר משנתיים שבהן התחנכה ולמדה במנזר ואחרי שסירבה לתנאים שהיה עליה למלא כדי לזכות בירושת הדודה העשירה, חוזרת וירז'יני אל האי. האוניה שעל סיפונה היא נמצאת, לֶה סַן זֶ'רַן, לא עומדת בסערה, נשברת ושוקעת, לא רחוק מהחוף. וירז'יני אינה בין הניצולים.

הסצינה היותר עזה ברומן היא ללא כל ספק טביעתה של וירז'יני שהתרחשה מול עיניהם של מספר הסיפור, של עוד כמה מתושבי האי ושל פול אהובה, שניסה לבוא לעזרתה בחירוף נפש אך לשווא. מבט הקורא, העוצר נשמתו, מצטרף גם הוא אל אלה שחזו באסון.

כל נוסעי האוניה קפצו אל המים. והינה מופיעה וירז'יני הפושטת זרועותיה אל פול ומנופפת בידה לעבר שאר האנשים, כאות פרידה. כל המלחים קפצו אל המים, מלבד אחד, האמיץ בכולם, עירום ושרירי כהרקולס, שכרע ביראת כבוד לפני הנערה, נחוש להצילה, וביקש ממנה לפשוט את בגדיה הכבדים. אך זו מסרבת, דוחה אותו ומסיבה ממנו את מבטה. החוזים בתמונה הדרמטית צועקים למלח: "הצל אותה, הצל אותה!" אך הינה בא גל אימתני, גבוה כהר, מתקדם בשאגה לעבר הספינה. המלח, בראותו את הסכנה, זינק לבדו אל המים. וירז'יני, ידה אחת אוחזת בבגדיה וידה השנייה מוצמדת אל לבה, מבטה השליו נישא אל השמים, נעלמה מעיני הצופים המתחלחלים כמלאך ממריא לשחקים.

טביעתה של וירגיני

טביעתה של וירז'יני לפי פייר-פול פרודון (1758-1823), תחריט של ברתלמי ז'וזף פולקרן רוז'ה (1767-1841)

פריז, הספרייה הלאומית של צרפת

נצרות ופגאניזם, צניעות וריגוש מוטמעים בתמונה. מדוע דוחה וירז'יני את עזרת המלח אם לא משום משיכתה אל גופו העירום, הגברי, המפתה? וירז'יני, בתולה בלטינית, כשמה כן היא, קדושה נוצרייה העומדת בפיתוי ומעדיפה למות ולא לחטוא. גופתה של וירז'יני הושבה על ידי הים כשהיא מצמידה אל לבה את תמונתו של פול – נאמנותה אינה מוטלת בספק, אהבתה האידיאלית לא נפגמה, הנפש ניצחה את הגוף. פול נקרא על שם ראשון הנזירים הפרושים, פול המצרי שפרש בגיל 22 למדבר תבאי וחי במערה עד יום מותו. ברנרדן דה סן-פייר שקע בילדותו בסיפורי חייהם של מיסיונרים וקדושים וחלם לחיות ולמות כמותם. נטייתו זו למיסטיקה ולבדידות מוצאת ביטוי לכל אורך הרומן.

אך מעל ומעבר לנצחון הרוח ולאיחוד הנאהבים במוות (פול לא יאריך ימים אחרי מות אהובתו שבלעדיה לא היה טעם לחייו), ניתן לראות ברומן ביקורת עזה על צביעותה ושחיתותה של החברה האירופית שהביאה למותם של שני צעירים חפים ולהרס חייהם של רבים אחרים. תחת גינוני נימוסים חבוייה אלימות של ממש. ההרס שעושה הסערה הטרופית באי עוד לפני עזיבתה של וירז'יני חופף לחולי המכרסם בה. הגל השואג שהטביע אותה, ירכיו שחורות וקצף פסגותיו לבן, מזכיר שור משתולל. וכל אלה מסמלים את השמות שחוללה בה המורשת האירופית, עוד לפני שעזבה את האי.

מדוע חייב היה הסיפור להסתיים בטרגדיה? כי שתי אימותיה של וירז'יני, שהמוסר האירופי דן אותן לגלות, היו נגועות ברגשי אשמה על שפגעו בו. מאדאם דה לה טור על שהורידה עצמה ממעמדה ומרגריט על ששאפה להתעלות עליו. העולם החדש הֶעֱתִיק ושִחזֵר נגד רצונו את העולם הישן שממנו ניסה להימלט. גן העדן הקטן נותר מזוהם בדעות הקדומות ובאיסורים האירופיים שלא איפשרו לו להאריך ימים. וירז'יני שמעה את סיפוריהן האומללים של אימותיה, ינקה את את געגועיהן למחוזות ילדותן, את קינותיהן, את בכיין, את בושתן. והיכן הוא מקור נפילתן אם לא בפגישה עם הגבר שבגד ונעלם ובהריון שגרם לשינוי כה כאוב בחייהן?

יושבי היבשת הישנה מכנים את תושבי האיים "פראיים", ודודתה העשירה של מאדאם דה לה טור מעמידה פנים שברצונה להציל את וירז'יני מפראותם ולהעניק לה חינוך נאות ועתיד מזהיר. ובכן ברנרדן דה סן-פייר סובר ההפך. את דעתו הוא שם בפיו של פול המטיח בפני אמה של וירז'יני שהיא "אם ברברית" שהחליטה לשלוח את בתה ל"אירופה הברברית". וירז'יני תהפוך להיות קורבן של הברבריות המערבית, כמו שהיו עשרים שנה קודם שתי אימותיה. גורלה של וירז'יני חוזר על גורלן, וביתר עוצמה. כמו השפחה השחורה שניסתה לשווא להימלט מאכזריותו של האדון הלבן, גם וירז'יני לא תינצל.

אם המלח שנכשל במאמציו להציל את וירז'יני הוא כפילו של פול, הרי השפחה, שוירז'יני ניסתה לשווא להציל, היא כפילתה שלה עצמה. פול, שחזה בדרמה מן החוף, זינק אל הים כדי לנסות להציל את וירז'יני כשהוא קשור בחבל למותניו. בגדיה הכבדים של וירז'יני, שאותם סירבה להסיר ועל כך שילמה בחייה, מסמלים את הסד של כללי הדת, החינוך והתרבות שהשקיעוה במצולות. כמוה כשפחה שברחה משוט אדוניה שצלקותיו – חרפת התרבות המערבית – חתומות בגופה, נדדה חודש בהרים, גוועת ברעב, לבושה בבלואים וברוב יאושה "חשבה להטביע עצמה" – רמז מַטְרים לבחירתה של וירז'יני עצמה במוות. לשפחה אין ברירה אחרת אלא לחזור אל אדונה, ולמרות הבטחתו שמעתה והלאה לא יתאכזר אליה עוד, הוא ממהר, אחרי לכתם של פול ווירז'יני, לקשור אותה שוב והפעם אל בול עץ בצווארה ובקרסוליה. הסופר משתמש בתחבולת הכפילים – המלח מייצג את פול, השפחה מייצגת את וירז'יני – כדי להעביר את המסר: וירז'יני, שנולדה לכאורה חופשייה, הייתה כבולה כעבד בערכי החברה השגויים.

מלבד השפעתו של ז'אן-ז'אק רוסו המתבטאת בספר, רבים המבקרים המציינים גם את שילוב האופטימיזם והפסימיזם שהיה טבוע באופיו של ברנרדן דה סן-פייר שהיה רגזן ומטרידן, מלא חיבה ועדין כאחת. כל חייו האמין דה סן-פייר באפשרות הקמתה של רפובליקה אידיאלית שבה יהיו התושבים מאוגדים בטוב לב ובאחווה. בתקופת נדודיו בצעירותו ניסה אף להגשים את החלום. בהגיעו למוסקווה השיג פגישה עם הקיסרית קתרינה כדי לשטוח בפניה את תוכניתו להקים ישוב אוטופי על גדות האגם ארל, אך לא קיבל את תמיכתה. ברומן "פול ווירז'יני" גובר אצלו הפסימיזם על התקווה. הקטסטרופה הסופית מוטרמת כבר מההתחלה בתיאור שתי הבקתות החרבות המוקפות אדמת בור וטבע פראי, באיומו של הים הסוער וכוח ההרס של הקיץ הטרופי, ומעל לכל – ברגישותה היתרה של וירז'יני שהופכת לעצב וחולי בסיום שלב הילדות. וירז'יני מוצגת אומנם כקדושה נוצרית בתמונת הטביעה, אך גם כנערה מתבגרת שהסכסוך בנפשה בין דחף המיניות הסוער לבין צו המצפון הנוקשה מוביל אותה להרס עצמי ואף לבחירה במוות. האם זוהי מחלה נרכשת בלבד, או שמא גם לתורשה יש בה חלק? עוד סוגייה אקטואלית, בדבר מקום הרכישה והתורשה בהתפרצותם של פגעים, המרומזת בספר.

פול ווריז'יני שגדלו כאח וכאחות ולא הגשימו את אהבתם – הבדייה שנולדה בדמיונו של דה סן-פייר – מוצאת לה הד בחיי הסופר עצמו, שיחסיו עם אחותו מעוררים בקוראי המכתבים ששלחה לו אי-נוחות. קתרין שהעריצה הערצה ללא מצרים את אחיה, שרחשה לו אהבה אמביוולנטית, בלתי אפשרית, דחתה את כל מחזריה המרובים ובילתה את חייה הבוגרים עד למותה בבית מחסה לעניים וחולים שנוהל על ידי נזירות בעיר דייפ. במשפחתו של דה סן-פייר מתועדים מקרים קליניים נוספים, ביניהם בנו, פול, שהיה גם הוא מאושפז כל חייו הבוגרים.

נקודת מפגש נוספת בין דמיון למציאות היא טביעת האוניה לֶה סַן זֶ'רַן – אירוע היסטורי ששימש מקור השראה למחבר. נסיבות טביעתה של האוניה ההיסטורית שונות מאלה של לה סן ז'רן בסיפור. לא סערה כי אם טעות ניווט, שבעטייה עלתה האוניה על שונית אלמוגים, גרמה לאסון שהתרחש אחרי ליל ירח שקט, בשחרו של ה-18 לאוגוסט, 1744, שבו איבדו את חייהם 172 מתוך 181 נוסעי האונייה. לפי עדויות הניצולים, על סיפון האנייה, צמוד לתורן, נותר זוג מאורסים, סרן מוֹנְטָאנְדְר וחברתו מאדמואזל קְיוּ, שעמדו להתחתן עם הגיעם לאי. הקצין ביקש מארוסתו להסיר את בגדיה ולקפוץ יחד איתו אל רפסודת הצלה, אך זו סירבה, ובן זוגה ויתר על חייו כדי למות יחד איתה. הוא נישק תלתל משערה ששמר בין דפי ספר כיס, נטל אותה בזרועותיו וכך טבעו חבוקים. המציאות הפעם אינה פחות מטלטלת מהבדייה שנגזרה ממנה לצורך הרומן. מצבת הזיכרון שהוקמה על ידי החברה ההיסטורית של האי מאוריציוס 100 שנה לאחר האסון – אינה מפרידה בין השתיים. וכך כתוב עליה:

מול חוף זה, בלילה שבין ה-17 ל-18 לאוגוסט, 1744, ירדה למצולות לה סן ז'רן שטביעתה הונצחה על ידי ברנרדן דה סן-פייר ברומן פול ווירז'יני.

ד"ר אורנה ליברמן היא מחברת הספר "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", הוצאת סלע ספרים, זמין גם כספר אלקטרוני בהוצאת "מנדלי" ו"עברית". מוזמנים לבקר בבלוג: "לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה", שעוסק בעיקר בלשון העברית ובפירוש התנ"ך וגם בספרות ובאמנות.

https://liebermanorna.wordpress.com/

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/161639 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/167004 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/162619 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/161259 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/161266 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/152703 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/152263 צפיות
הרומן מיועד לאוהביו המושבעים של דאגלס קנדי שכותבת המאמר נמנית עליהם. לאחרים ולמתחילים אני מציעה לדלג עליו. Douglas Kennedy, Five Days, Atria books, 2013

מאמרים נוספים בנושא ספרות

מאת: ירון כהןספרות01/06/172280 צפיות
מי שאמר שבעידן האינטרנט אנשים יקראו פחות כנראה לא לקח בחשבון את העבודה שאנחנו קוראים בו כל היום, מאתרי חדשות ועד מדיה חברתית, וכבר רגילים למצוא מידע שמעניין אותנו מאוד בדרך זו. זה גם מה שמעורר בנו יותר את הצורך להיחשף מדי פעם לספרות יפה, ספרות מעניינת ומאתגרת את החשיבה שלנו ואת הידע על העולם.

מאת: nisim ohanaספרות02/04/171869 צפיות
כתבתם ספר פנטזיה מרתק, ואתם מעוניינים גם לפנות לקוראים באירופה? הוצאתם ספר ילדים צבעוני ואתם מעוניינים שגם הילדים בצרפת יקראו אותו? כדי לעשות זאת, יש כמה דברים שכדאי להביא בחשבון.

מאת: גיא ביסמוטספרות29/10/162710 צפיות
סדנת כתיבה יוצרת ברוח הביבליותרפיה היא סדנה עבור אנשים שמכירים בכוחה של הכתיבה האישית האותנטית ככלי להבנה וגילוי עצמו כמו גם ליצירת חיבורים עמוקים של הזדהות בין המשתתפים בקבוצה. במאמר זה אתאר בקצרה את השתלשלות העניינים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי.

מאת: ריקי שחםספרות27/01/163639 צפיות
מתוך אלבר קאמי ה"שיבה לטיפזה”

מאת: שרון צרפתיספרות25/01/162848 צפיות
במספרות החלו לספק את הדרישה עבור תוספות אלה שרק הלכה וגדלה עם הזמן, כאשר נוצרו כל מיני שיטות עבור ההוספה של תוספות אלה אל השיער הטבעי ברמה כה גבוהה שנראה כי המראה הוא אחיד וטבעי לגמרי

מאת: אבי בכרספרות22/01/164008 צפיות
חיים נחמן ביאליק הוא גדול המשוררים העברים בזמן המודרני, על כך נדמה כי אין עוררין, חיים נחמן ביאליק השפיע רבות על התרבות היהודית ועל ההוויה היהודית המודרנית, הקריירה הספרותית של חיים נחמן ביאליק היותה נקודת מפנה בספרות העברית המודרנית.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/152703 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica