חפש מאמרים:
שלום אורח
09.12.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

חיים נחמן ביאליק, המסע שלא תם אל ארץ הבחירה,

מאת: אבי בכרספרות22/01/20162373 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

חיים נחמן ביאליק - קיצור תולדות

04/01/2012 • על ידי • 25,067 צפיות

המסע שלא תם אל ארץ הבחירה

כותרות העיתונים של יום המחרת והודעות האבל של עיריית תל אביב והסתדרות פועלי ישראל, כמו גם הודעתיהם האישיןת של ראש עיריית תל אביב- ישראל רוקח ושל ראש מועצת רמת גן, ידידו האישי של חיים נחמן ביאליק - אברהם קריניצי, אומרות למעשה הכול, ההלם והאבל שתפסו את הישוב העברי באותם ימים היו בלתי נתפסים, וכך זעקה הכותרת הראשית בעיתון "דבר", עיתון פועלי ארץ ישראל בבוקר ה- 5 ביולי 1934: 'נתייתם ישראל: חיים נחמן ביאליק איננו'. גילויי האבל הללו שרו ביישוב ימים רבים. בישוב העברי בארץ אכן שררה תחושה של אבדה אישית ממשית. מאז ועוד תקופה של שנים אחרי כן, דומה כי לא היה לכך תקדים כה כולל וסוחף, או מקרה שישווה לכך במותו של סופר או איש רוח יהודי, תחושת צער שכזו לא נשנתה בממדים כאלה מאז ואילך.  על מנת לנסות ולהבין את התגובה הספונטנית ואת כנות האבל שתפסו את הישוב העברי בארץ ישראל לאחר מותו של ביאליק, יש לעמוד על השורשים ועל המניעים שחוללו אותה. יש לנסות להבין את התופעה התרבותית שהייתה בעצם "אייקון" תרבותי של יהדות היישוב העברי והעולם היהודי בתפוצות שנוצר סביב דמותו, פועלו, אישיותו והשפעתו של ביאליק, תופעה שהוא עצמו לא הסתדר עימה ואף דחה אותה לא פעם במהלך חייו בביטול. על מנת להבין זאת, יש צורך לחזור אחורה בזמן, לחקור את הרקע התרבותי אל מול ההיסטורי שביאליק ויצירותיו צמחו בתוכו, ואת אלה אנסה לספק ולו במעט בתוך מאמר זה.

חיים נחמן ביאליק הוא גדול המשוררים העברים בזמן המודרני, על כך נדמה כי אין עוררין, חיים נחמן ביאליק השפיע רבות על התרבות היהודית ועל ההוויה היהודית המודרנית, הקריירה הספרותית של חיים נחמן ביאליק היותה נקודת מפנה בספרות העברית המודרנית.
אם אליעזר בן יהודה הוא אבי השפה העברית בעת החדשה ומחיה השפה -  'מחדש השפה  העברית',  הרי ראוי ביאליק להיקרא 'אביר השפה העברית'! הוא כונה בצדק, "המשורר של התחייה הלאומית" הוא ליווה את התנועה הציונית למין היווסדה, השתתף במספר כנסים של התנועה והיה פעיל בה ומעמודי התווך הרוחניים והמובילים של התנועה.  למרות שביאליק חי ופעל בארץ 10 שנים, בסה"כ (1924 - 1934, עד למותו) הרי שמבחינת פועלו, עשייתו וגם תרומתו לתרבות היהודית המתהווה בארץ,  משול היה ביאליק לאדם אשר חיי בארץ שנות נצח.  מדוע העדיף ביאליק את הניכר למרות הטפותיו בשירים ובאמירות לעזוב את הגולה ולהעלות ציונה אל ארץ הבחירה? דומה כי לסתירה זו אין מענה מוחלט, יש הגורסים כי כמיהתו לגאולה {בהיותו אדם מאמין (למרות שבקרב החוגים החרדיים נחשב ביאליק כאחד שיצא מהמחנה, עדיין נשאר ביאליק אדם מאמין כל חייו, ראו "מכתב השבת" כנספח למאמר זה)} גרמה להשהיית החלטתו "לעשות עלייה", יש הגורסים כי שיממונה של הארץ בעת ההיא קצת הפחיד אותו, "מה יש לעשות שם?" הלין בפני ידידתו רחל ינאית בן צבי (לימים אשת נשיא המדינה השני של מדינת ישראל יצחק בן צבי) ערב עלייתה ארצה. למרות שהייתו בניכר רוב חייו, הייתה לביאליק שליטה מלאה בשפה העברית והייתה בו יכולת נדירה לנצל באופן מוחלט את כל האפשרויות וה"יישומים" המצויים בשפה העברית. במידה מסוימת הוא חזה את השפה העברית המדוברת להווה (אז) ולעתיד בא"י ואף השפיע עליה במידה רבה מאוד, שיריו נחשבו לפורצי דרך בתחום ובשפה המדוברת בזמנו, עת נכתבו ונתפרסמו ונחשבים כפורצי דרך עדיין. (עובדה זו היא נדירה כשלעצמה).שיריו רובם ככולם הם נכסי צאן ברזל בשפה העברית ובפולקלור העממי העברי,  והינם מקור לחינוכם של דורות של ילדים דוברי עברית אשר "גדלו" על שיריו וסיפוריו והושפעו מהם בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי ובעיצוב התפיסות המגדריות שלהם. אלקד- להמן, (2010). ביאליק עצמוו היה פלפלן בעברית במלוא מובן המילה, עדיין שמורים בתודעה השפתית משחקי לשונו הרבים כמו: "גזזני ואגרשך, עדפיני במילייך" שכך נוהג היה לבקש מעט גזוז קר ביום קיץ תל אביבי לוהט ממוכרת הגזוז ב "קיוסק מדרגה ראשונה" שנבנה בחזית קולנוע "עדן", לשלם לה ב 'גרושים' ולקבל ממנה את העודף ב 'מילים'. (המטבעות שהיו בשימוש בפלשתינה - ארץ ישראל  בתקופת המנדט).(ועדיין עומד שם אותו מבנה הקיוסק רעוע למראה, עם מוט הברזל - קולט הברקים המפורסם, עד היום, וגם הוא כאילו מנציח את ביאליק), גם את חוות דעתו על עישון סיגריות (כבר אז) ביטא בשפתו המיוחדת וכך הגדיר את הסוגיה: "לכל סיגריה יש שני צדדים: בצד אחד יש אש, בצד שני טיפש ובאמצע עשב יבש". אפילו משחק הביליארד שהיה חביב על "הפושטקים של התקופה" נפל בשבט לשונו החריפה, ביאליק בדרכו השפתית המחדשת, המיוחדת והשנונה הגדיר את הסוגיה כך: "עומדים שני לייצים, אוחזים בעייצים, מכים בבייצים והמיטיב להכניס ללוך (לוך פירושו חור ביידיש), הרי זה משובוח" (משובוח הינה הטיה של המילה משובח,  שכך היה נוהג ביאליק להטות מילים מסוימות לצורך התאמת חריזת המילה למשפט כולו). אפילו ב "שפת הרחוב" הזאת חידש ופרץ דרך. ביאליק חידש מילים לא מעטות בשפה העברית, הוא החל בכך עוד בישיבת וולוז'ין והתמיד בעיסוק בתחום זה כל חייו, גם בניכר וגם בארץ. הוא היה שותף בוועדות לחידושי מילים ו'חתום' על "המצאת המילים": 'תברואה', 'חשמל', 'טכניקה' ו 'דפוס'. אף ביצירותיו חידש ושילב ביאליק מילים עבריות אשר כמה מהן נקלטו בשפה והפכו לחלק שימושי בה. המילים 'מטוס', 'תגובה', 'גחלילית', 'שלדג', 'פקח', 'קדחתני', 'מצלמה', 'מענק' ו 'פריון'. כך גם המילים 'ייבוא' ו 'ייצוא', כתרגום ל-Import ו-Export, אשר מופיעות לראשונה ב"אגדת שלושה וארבעה": "ופקחת את עיניך על סחר ארצנו, וידעת את - ייצואו ואת  - ייבואו". (אגדת שלושה וארבעה, פרק י"ח). גם את המילה רשרוש המציא ביאליק, אם כי ביצירתו מופיעה המילה רק בסיפור מאחורי הגדר: "הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר. (מאחורי הגדר פרק ו'). ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מאוד מהתקבלותה בציבור ובקרב עיתונאי ומשוררי התקופה.  וכך כתב בהתייחסותו לסוגיה זאת בהומור האופייני לו כל כך: "הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי                                                     שחידשתיה".                                                                                                                                                   רבים משיריו של ביאליק הולחנו במרוצת השנים על ידי מלחינים וותיקים (סאשה ארגוב, משה וילנסקי) וצעירים (מיקי גבריאלוב) כאחד ועדיין מאוד פופולאריים עד היום, במיוחד שירי הילדים שכתב. בקרב יהדות העולם ובמיוחד בישראל הוא נחשב למשורר הא לאומי ומעמדו בארץ הוא בבחינת 'מיתוס', ממש כמעמדו של שייקספיר בארצות דוברות אנגלית. ביאליק הינו המשורר הלאומי שלנו שהיה עוד בחייו לאגדה ונקטף בחטף בשיא פועלו, וגם אם כתיבתו נדמה, הרי ששיריו נלמדים, מושרים ורובם ככולם נתברכו בחיי נצח.

מוטיב המסעות והטבע ביצירותיו של ביאליק יצירותיו של ביאליק משקפות את חייו וחוויותיו למין התייתמותו מאביו, שם מסתיים פרק חייו הראשון שהוא למעשה פרק הילדות, השמחה, העצמאות (עת שרץ בצל הסודי של היער ממתיק סודו של ילד עם חיות היער והצמחים העבותים, שהפכו לידידיו העיקריים, זאת אל מול בדידות והזנחה מצד הוריו), ואשר מנקודה זאת ולמעשה למשך כל ימי חייו עד אולי עת נאות להתיישב באחריתם בארץ ישראל, מתחיל סיפור המסע של ביאליק. זהו סיפור של אקראיות, סיפור של זמניות וסיפור של חוסר יציבות. דומה כי  ביאליק אינו מוצא את מקומו באף חלקת ארץ בניכר ומרבה להחליף מקומות מגורים כל מספר שנים משל היה נע ונד בתוך עולם לא לו. דרך החתחתים הזו מוצאת את ביטויה בכתיבתו, היא משתקפת היטב ביצירותיו ובחלקם המוטיב המרכזי הוא של מסע, מסע אל הלא נודע, מסע אשר בסופו הוא מסתיים בנימה טרגית. גם ביצירות השמחות ולמולם גם ביצירות הנוגות משתקף עולם של ניגודים ממש כפי שהיה ביאליק בחייו. בשירי העצבות על גבול הקטסטרופה מדגיש ביאליק מצב של שיממון וריקנות, חוסר משמעות חיי האדם והעדר הייחודיות, ומעל לכל אלה מעפילה הכמיהה לציון ודחיית חיי הגולה של היהודים, שמעוררים את הצורך לחיפוש אחר משיח. אך מולם מדגיש ביאליק את יופיו של הטבע בניכר: היציאה אל הטבע והמרחבים המדהימים בפריחתם וביופיים, תיאור הוד הבריאה והוד עוצמתו של האל. אמצעי נוסף בו עושה ביאליק שימוש לא אחת ביצירותיו הוא מוטיב הסאטירה, אפשר למצוא את הסאטירה כמוטיב מוביל בהרבה מיצירותיו כסמן לאופיו המפולפל, הציני ומלא ההומור בו ניחן,  הוא מערבב בין הרוחני, הנשגב והמקראי, לבין הנמוך והנחות. הוא משרטט את  העולם האנושי כנמוך, מגוחך, דוחה, עצל ומכוער.כסטיריקן הוא מרבה להבליט את הפער בין המציאות כפי שהיא לבין המציאות כפי שהיה עליה להיות לדעתו, בין מה שבני אדם מדמים או מעמידים פנים שהם עושים לבין מה שהם עושים באמת. חייו הם כאמור מסע בלתי פוסק, כאשר היה בן שש הוריו עברו לז'יטומיר בחיפוש אחר פרנסה ואביו היה למוזג בסלון מפוקפק בפאתי העיר. זמן קצר לאחר מכן, ב-1880, מת אביו, בעבור ביאליק הייתה זאת טראומת ילדות שלא נגרע ממנה בעוצמתה כהוא זה כל חייו.  אימו שנותרה חסרת כל וללא יכולת ממשית לטפל ולגדל את בנה שולחת את נחמן הקט לסבו שנאות לאמצו ולגדלו. סבו של ביאליק היה מלא כוונות טובות אך כוונותיו ודרכו החינוכית הקשוחה לא תמיד עלו בקנה אחד עם אופיו הסורר והשובב של הילד / נער / נכד, אותו כאמור אימץ והיה עבורו מאז ואילך דמות לאהבה, לפינוק ולהערצה. הפשרה שנתהוותה הייתה זו: הסב מצידו נתרכך במעט כלפי חיים נחמן הקט ואילו נחמן סיגל לעצמו יותר משמעת עצמית ולימוד תורה בחדר כמצוות סבו. הסב היווה עבור נחמן תחליף לאב ולאם שחסרו לו כל כך. במשך עשר שנים הנער המחונן והשובב חיים נחמן ביאליק גודל בידי האדם האדוק הזקן והאוהב, בתחילה הוא חונך על ידי מלמדים ב"חדר" המסורתי כמצוות סבו, אבל לאחר מכן, מגיל מצוות הוא כבר החל לומד בעצמו והפליא לעשות כן אל מול סבו שלא חדל להשתומם מיכולותיו הלימודיות של נכדו, ביאליק היה מחונן ותלמיד חכם במלוא מובנה של המילה.  ביאליק משכנע את סבו לבסוף להרשות לו ללמוד בישיבת וולוז'ין ועובר ללמוד שם. בישיבה הוא מצטרף לאגודת סטודנטים אורתודוכסית ציונית סודית, בשם "נצח ישראל" והופך להיות בתוכה מוביל קו המחשבה ודעותיו נשמעות על ידי רעיו בשקיקה משל היו אורים ותומים. דמות בולטת באגודה זו היה ההוגה והמשורר 'אחד העם' (שם העט של המשורר / סופר והוגה הדעות הציוני אשר צבי (הירש) גינצברג שהיה מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית- לאומית). אשר ביאליק מושפע ממנו ומאמץ את גישתו המשלבת את עולם היהדות הרוחנית המסורתית ממנה בעצם היגיע ביאליק, עם עולם הציונות האקטיבית ששבתה את ליבו. מסע חייו של ביאליק המשול בעיניו לפרקים כמסע של תלאות וכשכזה הוא ייטיב לתארו בשיריו, לא מסתיים הוא רק מתחיל.   בקיץ של שנת 1891 ביאליק עוזב את הישיבה סופית ועובר לאודסה שהיא מרכז התרבות היהודית החדשה בדרום רוסיה בעת ההיא. שם הוא כותב את שיר המסע ואת שירו הראשון בכלל -  "אל הציפור" שיר המשלב מסע וטבע (שני מוטיבים בהם מרבה ביאליק להשתמש בשיריו מאז שירו הראשון ולאורך כל כתיבת יצירותיו כולל ביצירותיו הטרגיות, בהם גם משולבים כמיהה וגעגועים לציון). השיר זוכה להתקבל בברכה ובהתלהבות על ידי מבקרי הספרות העברית. בתחילת 1892 שומע ביאליק שישיבת וולוז'ין נסגרה, הוא מפסיק את שהייתו בחברת הסופרים באודסה ואת הקריירה הספרותית בה דורך כוכבו לפרק זמן מסוים וממהר הביתה אל סבו, על מנת לחסוך מהאיש הגוסס שכה אהב והעריך, את הידיעה שהוא הפסיק את לימודיו הדתיים ואינו עוסק בתלמוד תורה יותר. כאשר הוא מגיע לביתו הוא מגלה שאחיו הגדול גוסס גם הוא  וכי ימיו ספורים, האווירה בביתו הישן היא טרגית ומגלמת בעבורו את הייאוש והעליבות של חיי היהודים בגולה.
לאחר מותם של אחיו וסבו שוקע ביאליק אל תוך מרה שחורה, מקורביו ורעיו שחוששים מאוד לגורלו מבצעים בעבורו שידוך לנערה צעירה ויפת מראה, מניה אורבוך שמה של הנערה, מניה היא אחת מבנותיו של יהודי סוחר עצים ידוע ועשיר במחוז קייב ששמח מאוד על נישואי ביתו למשורר היהודי הלאומי הנערץ והמפורסם, ביאליק נישא למניה אורבוך, ובמשך שלושת השנים הבאות הוא ממשיך במסעותיו, לאחר נישואיו למניה משנה ביאליק כיוון ומבצע תפנית לא צפויה בחייו ובשאיפותיו, הוא הופך מאיש רוח לאיש עסקים - סוחר, ועוסק במסחר עצים בקורוסטישב שליד קייב. במהלך זמן זה הוא מרבה לקרוא באופן נרחב אך בעולם העסקים לעומת זאת הוא נכשל וב-1897 הוא מוצא מישרה לה השתוקק זמן רב, הוא הופך להיות מורה בסוסנוביץ ליד הגבול הפרוסי, עוזב את קייב ועוקר עם אשתו לשם, אך עליבות החיים בפרובינציה דיכאה אותו וב- 1900 הוא מוצא מישרת הוראה באודסה, שם הוא חי עד 1921 חוץ משנה שבה הוא חי בוורשה (1904) שם הוא היה עורך ספרותי של הז'ורנל העברי "השילוח". במהלך שנות הנדודים והמסעות  הללו גדל שמו של ביאליק בקרב יהדות אירופה וארה"ב, וכאשר יוצא ספר שיריו הראשון ב-1901 הוא הופך ל "סטאר" של ממש ומכונה "המשורר של התחייה הלאומית היהודית". ב-1903 לאחר הפוגרומים בקישינב שזעזעו את כל העולם התרבותי ראיין ביאליק את הניצולים מה שמוביל אותו לאחר ה "תחקיר" שערך עם ניצולי הפוגרום  לכתיבת הסאגה "על השחיטה" שבה הוא קרא לשמיים להוציא לאור את הצדק באופן מידי ואם לא אז להרוס את העולם, במקביל הוא כותב גם את "עיר ההריגה" (1904) מסה שבה הוא מגנה בחריפות את כניעתם העלובה של האנשים לטבח. הוא מביע במסה זו מרירות על חוסר הצדק ואדישותו של הטבע שאותו כל כך אהב  ואותו שילב כמוטיב ברבים משיריו: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". ביצירה זו  הוא מתאר את אותה קטסטרופה של שיממון וריקנות, של חוסר המשמעות והזילות בחיי האדם והעדר הייחודיות. זהו החלק הטרגי שניבט לא מעט במסע חייו של המשורר אל עבר הלא נודע, אל עבר המשמעות אותה הוא לא מפסיק לחפש, אל מחוז שבו השער נעול ואולי מאחורי אותו שער נמצאת ארץ הבחירה, ארץ הגאולה אולי שם תמצא אותה המשמעות שתשחררו ואת העם היהודי מהגולה, ששם ייתמו דרכיו והוא יגיע סוף, סוף למחוז חפצו, לביתו. והמסע של ביאליק עדין לא תם, אך דומה שבשלב זה בחייו החלטה סמויה כבר גמלה בליבו, הוא מכווין את עצמו אל עבר המשמעות אותה הוא מחפש.לאחר שהייה של  שלוש שנים בברלין מחליט ביאליק לעשות מעשה עליו חלם ואליו ייחל כל חייו, אך השתהה מלממשו, ביאליק "עושה עליה" לארץ ישראל!!!.ביאליק עולה לארץ ישראל ב-1924 וקובע את מושבו בעיר העברית המתפתחת, תל- אביב, בנקודה זאת באחרית חייו תמו נדודיו ומסעותיו של ביאליק.  הוא משתקע בונה את ביתו וממשיך ליצור ממקומו החדש, הנדודים והמסעות שהיו אורח חייו הופכים לשירים ומשולבים בהם כמוטיב מרכזי.

השנה האחרונה

בשנת 1933, מחליט ביאליק לעבור לגור ברמת- גן. החלטה זו מכה בהלם את פרנסי העיר תל אביב שמנסים להניעו מכך, ביאליק היה דמות להערצה והיותו תושב העיר היווה תעודת כבוד לעירייה ולתושבים, אפילו לרחוב בו גר ביאליק קראו 'רחוב ביאליק' לאחר שעבר לדור בו משום הכבוד הרב שרכשו הכול לגדול משוררי האומה. בשבתו בתל אביב תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב העברי בארץ. הפשרה הזמנית שנתהוותה הייתה זו: ביאליק לא ימכור את דירתו בתל אביב ובכך יתיר פתח לאפשרות לחזור לביתו בעתיד,  בינתיים ביתו יושכר לעירייה והיא תהפכו למשכן זמני לאומנים וסופרים, וברמת גן הוא לא יקנה דירה אלא ישכור דירה,  כך שמקום מגוריו עדין ייחשב לביתו בתל אביב לשם הוא יסור מעת לעת. אך למעשה מה שבאמת תרם להחלטתו של ביאליק לעבור מתל אביב העיר שכה אהב לרמת גן היה מצב בריאותו שהורע, והוא ביקש למצוא לעצמו ולאשתו קצת מנוחה ושקט מהעיר הגדולה תל-אביב וממעריציו הטורדניים שלא פסקו מלפקוד את ביתו ואת הרחוב שבו התגורר ולזכות ולו בהצצה חטופה על המשורר הנערץ. ביאליק כאמור חיפש מהסיבות הללו מקום שקט יחסית. ואת אלה מצא ברמת גן שהייתה אומנם כבר מועצה מקומית, אבל עדיין נחשבה למקום קטן ושקט ולעיר גנים עם אוויר צלול וניחוחות כפריים. ראש המועצה המקומית רמת גן (אז), ולימים ראש העיר רמת גן במשך 43 שנים אברהם קריניצי שמח מאוד לבואו של המשורר הנערץ והפך לידידו האישי הקרוב. את כל עבודות הנגרות בביתו של ביאליק התעקש קרינצי (שהיה נגר במקצועו ובעל מפעל לתעשיית רהיטים), לבצע בעצמו. לימים סיפר קריניצי בספרו "בכוח המעשה" על לילות ערב שבת חורפיים בהם נהג ביאליק לטייל עימו ברחובות המועצה הכפריים ובמיוחד אהב ביאליק לעלות לגן אברהם (גן הניצחון) ולנוח שם כשהוא נושם עמוקות אוויר צלול, צופה לכיוון ת"א ורואה את הים התיכון.לאחר מכן היו פוקדים השניים את ביתו של קריניצי לארוחת ערב והיו משיחים ביידיש ובעברית, שותים קצת, 'תופשים ראש', וצוחקים עד השעות הקטנות של הלילה. בסוף הביקור היה קריניצי יוצא ללוות את ביאליק חזרה לביתו, אך כשהיו מגיעים לביתו של ביאליק, התעקש ביאליק ללוות את קריניצי לביתו בחזרה וחוזר חלילה, לפעמים היה מעשה 'שובבות' זה נמשך עד השעות המוקדמות של בוקר יום שבת.בתחילת שנת 1934 הורע מצבו הרפואי של ביאליק (שסבל כ 7 שנים מאבנים בכליות) מאוד, בעצת רופאיו הוחלט כי ביאליק חייב לעבור ניתוח 'חדשני' (בעת ההיא) שישפר את מצבו ומתבצע באוסטריה. ביאליק נסע לווינה על מנת לעבור את הניתוח הזה שהיה אמור לשפר את מצבו בריאותו שהורע, במהלך הניתוח חל סיבוך ומצבו התדרדר במהירות, ביאליק לקה בשבץ לב ונפטר ב-4 ביולי 1934 (כ"א בתמוז תרצ"ד). בשנת 1937 העבירה מניה רעייתו של ביאליק את הבית לרשות עיריית תל אביב באופן סופי על פי רצונו ובקשתו המפורשת של ביאליק עוד בחייו, מתוך מטרה לשמר את הבית כמוזיאון לפועלו של המשורר הלאומי. אגודת הסופרים העבריים הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. במהלך שנות ה-60 נבנה על שטח הגן מבנה נוסף על שמה של מניה ביאליק שהוקדש לנשים העוסקות בתחום האומנות. מוזיאון בית ביאליק שופץ ונפתח לקהל הרחב.

מכתב השבת (נספח למאמר).

למרות שבחוגים מסויימים באסכולות הדתיות/חרדיות הודר ביאליק ממעמדו והיה מוקצה מחמת מיאוס משום שלדעת חוגים אלה הפך משומר מצוות לגוי גמור, נשאר ביאליק איש אמונה עד יומו האחרון, אך בדרכו, ואף שילב בכתביו את עולם היהדות והאמונה באל. דרך זו של תורה על פי תפישתו של ביאליק התנגדה לשמרנות ולקנאות הדתית בטענה כי שמרנות זו בולמת כל התקדמות לכיוון המודרניות והתרבות היהודית המתחדשת ומקשה על רבדים מסוימים בתנועה הציונית ובתפוצות לקבלה. אך בדרכו זו של הבנת התורה וקיום המצוות נשאר עולם היהדות עבור ביאליק מקור לאמונה, לייחודיותו של העם היהודי, לתקווה, לאושר, לביטחון ולכוח. ביאליק נשאר אדם מאמין, תמיד. המשורר והסופר ש"י עגנון מספר שביאליק התוודה בפניו בכאב על מאמציו לעמוד בהחלטתו "להניח תפילין כל יום ולהתפלל" (מובא בספר "אהבתם וגם שנאתם" של חיים באר, 1984). זאת אל מול חזונו לגבי עתידה של היהדות כמורשת וכתרבות. ביאליק אף ייסד והנחיל את ערבי "עונג שבת"  בתל אביב וכן כינס מקרא, אגדה והלכה יחד עם רבניצקי ב"ספר האגדה" המפורסם.                                                               על רקע כל אלה ניתן להבין את יחסו של ביאליק לקדושת השבת, תוך הזדהות עם אמירתו המפורסמת של מורו ורבו, אחד העם: "יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת אותם". עדות נוספת להיותו איש אמונה מספק לנו מכתב תשובה אותו כתב ביאליק לחבר קיבוץ גבע מר מרדכי קושניר (כפי הידוע משנת 1934) לאחר שהאחרון פירסם מאמר באחד מעיתוני הארץ ובו התפאר בהצלחת חיי השותפות בקיבוץ ובקיום עבודת האדמה שהינה ערך עליון בחיי שותפות זו וכי בענפים מסויימים בקיבוץ עובדים אפילו בשבת!!!. התוספת הזו של "עובדים אפילו בשבת" קוממה את ביאליק עד מאוד והעלתה את חמתו, והוא חש בצורך עז לענות במכתב אישי לחבר קיבוץ גבע, "כך נולד לו" מכתב השבת של ביאליק אשר מובא בלשונו וכפי שכתבו ביאליק:

לכבוד מר מ' קושניר קיבוץ גבע שלום וברכה !

דבריך הגיעוני, ואין בהם אפילו מקצת נחמה. לחינם חסת "על כבודי ועל כבוד אותו דובר" ולא הראית את דברי אלא ליחידים. אדרבה ואדרבה, דברי לא נכתבו לשם גניזה. מן הצורך לצווח ככרוכיה יום,יום על סילוק השכינה וסילוק הדעת מצעירי ישראל. ועד שאתה חס על כבודי, מוטב לכולכם לחוס על כבוד קונכם ועל כבוד ארץ ישראל המחוללת בידכם. ואם כדבריך כן הוא, שהמעשים נעשים לא רק על-ידי יחידים, אלא על-ידי רוב מניין ובניין של הצעירים בקבוצות, הרי אוי ואבוי לכולנו שבעתיים. ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלה גם יסוד קיומו האנושי.

בלי שבת אין צלם א-להים ואין צלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי –הזהב או תפוחי –האדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?

לחינם קפצת במכתבך קפיצת – פתאום לעניין אכילת חמץ בפסח. אני בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דיברתי, אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת, שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת רוח האדם כולה. מי ששומר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו. בלי שבת אין ישראל, אין ארץ- ישראל, ואין תרבות ישראל. השבת היא, היא התרבות. ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך .ואולם מחוץ לכל זה, איכה לא יבינו צעירנו, כי עם ישראל ברוב מניינו ובניינו, זה שעל אדמתו אתם יושבים ובכספו אתם נתמכים, נתן את ידו לבניין הארץ על דעת כך שתישמר השבת בשלמותה ועל דעת כך שולחתם הנה.

הטוב, הנכון הדבר, כי תמעלו מעל בשליחותכם? ליבי אומר לי, כי לא יאריכו הימים וסערה גדולה, סערת התמרמרות, תתפרץ מלב כל העם, ואת תוצאותיה מי ישורן?

בכבוד רב חיים נחמן ביאליק

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:
 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת אבי בכר

מאת: אבי בכרדמוקרטיה ושלטון24/07/18892 צפיות
האם מדינת ישראל הופכת להיות אל מול עיננו לדיקטטורה ו/או למדינת אפרטהייד עם סימני פאשיזם?? אודה, מכיוון שחשש כבד החל להתגנב לליבי כי אכן המציאות התקשורתית המדווחת אמת היא... החלטתי לעשות מעשה ולבצע מחקר קצרצר, מאמר מחקרי, אשר נשען על עובדות בלבד, עובדות ונתונים מחקריים, זאת תוך הבאת ציטטות ומובאות מדויקות. אני למעשה בדקתי את שתי התיאוריות הבאות: מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. או שאולי, מדינת ישראל היא מדינה פאשיסטית, גזענית ודיקטטורה חשוכה.

מאת: אבי בכרפילוסופיה09/01/182620 צפיות
התבונה המעשית על פי קאנט ומדוע נכשלים כל הניסיונות לתיאודיציה? קאנט בנסותו לענות על השאלה הזאת מתחבט באותה קושיה שמעולם לא נתנה מנוח לחלק המאמין של האנושות, והיא התהייה על צדקתו המוחלטת של האל. בעיית התיאודיציה (צירוף המלים היווניות "תיאוס", שמשמעה אל, ו"דיקֶה", שפירושה צדק), כפי שנוהגים לכנותה בשיח הפילוסופי, עוסקת בניסיון לפתור את המתח הבלתי נסבל בין הרוע והסבל שמלווים את עצם קיומנו בארץ ובין הטוּב המושלם המיוחס לאל אשר ברא את העולם ומושל בו.

מאת: אבי בכרפילוסופיה06/01/182421 צפיות
כאשר כתב אפלטון את משנתו על מבנה המשפחה כפי שתפס זאת בעת ההיא, היה לו ברור ששלטונות יוון לא יאהבו את הנאמר בלשון המעטה מכיוון שהיא סתרה את מטרת המשפחה על פי תפישתם ועל פי מה שהטיפו, אשר על כן אפלטון מנסה לעדן במעט את משנתו ולמתנה באופן שתתאים יותר לתכתיבי השליטים ואמונתם בכדי למנוע את קצפם עליו, וכך נתפשת המשפחה על פי אפלטון כפי שאני מביא זאת במאמר זה בתוספת היגדים פילוסופיים שונים של אפלטון בנושא משפחה, חברה, מדינה אוטופית וכל מה שמסביבם.

מאת: אבי בכרשואה ותקומה24/12/17488 צפיות
מאמר זה סוקר את עשרת הימים האחרונים בחייו של היטלר בבונקר בו שהה ובו סיים את חייו בהתאבדות, המאמר מסתמך על עדויותיהם של עוזרים ויועצים ששהו בבונקר לצידו של היטלר בימיו האחרונים ועל ממצאי מחקרים קפדניים שבוצעו לאורך השנים, ומספק 'הצצה' מהימנה ביותר על ימים אלו תוך ציון תאריכים מדויקים לרצף ההתרחשויות, כמו כן נסקרים בו "אירועי שוליים" היסטוריים שלא קשורים במישרין לסופו של הצורר הנאצי והתאבדותו, כגון התרחשויות היסטוריות מחוץ לבונקר וחשיפת קטעים מתוך צוואתו הסופית.

מאת: אבי בכרחינוך ולימודים - כללי19/12/17827 צפיות
הלמידה בשיטה הדיאלוגית אמורה לפתח קהילת למידה אקטיבית, אחראית לתהליך הלמידה, סקרנית, כזאת שתהא בנויה על יחסי גומלין מאתגרים בין המורים לחומר הלימוד ולתלמידים. שיטה זאת מוצגת במאמר כאופן הלימוד המשמעותי ביותר כיום והיא מצליחה ובולטת מעל כל החלופות האחרות.

מאת: אבי בכרדתות19/12/17789 צפיות
האסלאם תמך גם בכל מה שקשור לקידום מעמדה של האישה ובשוויונה המוחלט אל מול הגבר, מה קרה אם כך? מה השתבש? מדוע מעמדה של האישה הורע עד כדי הפיכתה עם השנים ל"חפץ" והשפלתה ונחיתותה ברוב מדינות האסלאם?

מאת: אבי בכרלימודים אקדמאיים16/12/17764 צפיות
מאמר זה דן בסוגיית ההשכלה הגבוהה בקרב נשים בישראל כאשר ההתייחסות מנסה להקיף את כלל המגזרים בפסיפס המורכב של החברה בישראל אם כי עקב המורכבות החברתית הקשורה לסוגיה זו באשר לנשים משכילות מהמגזר הערבי בישראל בכללותו (נוצריות, מוסלמיות, בדואיות ובסייגים מסוימים גם דרוזיות) המיקוד במאמר יהיה בנשים משכילות בחברה הישראלית. כלומר, מצב ההשכלה או מקומה של ההשכלה בהוויה הישראלית בקרב הנשים בישראל. הדיון מתייחס לנשים בישראל מהמגזרים השונים.

מאמרים נוספים בנושא ספרות

מאת: אדיר בנימיניספרות18/08/181983 צפיות
האמירה הברורה בנוגע לחוסר האפקטיביות של מדיניות ענישה מחמירה, בשני ספרים קלאסיים: "מכתבים פרסיים" ו"אוטופיה".

מאת: ירון כהןספרות01/06/171063 צפיות
מי שאמר שבעידן האינטרנט אנשים יקראו פחות כנראה לא לקח בחשבון את העבודה שאנחנו קוראים בו כל היום, מאתרי חדשות ועד מדיה חברתית, וכבר רגילים למצוא מידע שמעניין אותנו מאוד בדרך זו. זה גם מה שמעורר בנו יותר את הצורך להיחשף מדי פעם לספרות יפה, ספרות מעניינת ומאתגרת את החשיבה שלנו ואת הידע על העולם.

מאת: nisim ohanaספרות02/04/17739 צפיות
כתבתם ספר פנטזיה מרתק, ואתם מעוניינים גם לפנות לקוראים באירופה? הוצאתם ספר ילדים צבעוני ואתם מעוניינים שגם הילדים בצרפת יקראו אותו? כדי לעשות זאת, יש כמה דברים שכדאי להביא בחשבון.

מאת: גיא ביסמוטספרות29/10/161230 צפיות
סדנת כתיבה יוצרת ברוח הביבליותרפיה היא סדנה עבור אנשים שמכירים בכוחה של הכתיבה האישית האותנטית ככלי להבנה וגילוי עצמו כמו גם ליצירת חיבורים עמוקים של הזדהות בין המשתתפים בקבוצה. במאמר זה אתאר בקצרה את השתלשלות העניינים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי.

מאת: ריקי שחםספרות27/01/161855 צפיות
מתוך אלבר קאמי ה"שיבה לטיפזה”

מאת: שרון צרפתיספרות25/01/161626 צפיות
במספרות החלו לספק את הדרישה עבור תוספות אלה שרק הלכה וגדלה עם הזמן, כאשר נוצרו כל מיני שיטות עבור ההוספה של תוספות אלה אל השיער הטבעי ברמה כה גבוהה שנראה כי המראה הוא אחיד וטבעי לגמרי

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151920 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica