'האדם הוא בעל החיים היחיד שמסמיק, והיחיד שצריך' – כך טען מארק טווין. על שום מה על האדם להיות נבוך? ובכן, כתב האישום נגד האדם באשר הוא אדם הוא ארוך ומייגע, ומובן שלא נביא אותו כאן במלואו. עם זאת, ראוי לציין את ההשמדה ההמונית של בעלי החיים עליה אחראי האדם, הנזק שגרם לכדור-הארץ, והפקעת הקרקעות ושטחי המחיה של מיני חיים רבים. איננו נוהגים לחשוב על כך, אבל אם, ביום מן הימים, נחיל את חוקי המוסר האנושיים גם על בעלי החיים – אין ספק, שבכל בית משפט, ואפילו נציגיו כולם אנשים – פסק דין סביר ירשיע את בני האדם כפושעים הגדולים ביותר עלי אדמות. ואגב, לא רק בעלי חיים מהשורה נכנסים לרשימת הקורבנות של האדם – גם מיני אדם אחרים מעטרים את הרשימה. האדם רצח את אחיו עוד לפני שקין רצח את הבל.
מוסר סובייקטיבי
בתקופה האחרונה הולכים ומתגברים הקולות הקוראים להכיל כללי מוסר גם על בעלי חיים. כמובן, אין המדובר בתופעה חדשה – חוקי מוסר מסוימים היו תקפים למינים מסוימים של בעלי חיים כבר מימים ימימה. במצרים העתיקה, למשל, חתולים נחשבו לחיה קדושה, ואדם שפגע בחתול עונשו היה מוות. כיום, קיימת כבר קשת רחבה של תיאוריות מוסריות הנוגעות לבעלי החיים. יש הטוענים (ולמען ההגינות, במידה מסוימת בצדק), שאכילת בשר היא רצח. יש הטוענים שקופי אדם ראויים להיכנס לעמוד בקטגוריה משפטית נבדלת מבעלי חיים אחרים, בטענה (המוצדקת במידת מה גם כאן), שזה לא מוסרי להתייחס באופן לא אנושי, ביצור שדומה כל כך לאדם – ולראייה, ההתאמה הגנטית בין האדם לבין השימפנזה היא התאמה של 98 אחוזים!
עם זאת, טענה שטרם הגיעה לאוזניי, לא מהתקופה הנוכחית ולא מתקופות קודמות, היא טענה מוסרית בדבר זכותם של החרקים לחיות ולקיים אורח חיים כראות עיניהם. ואכן, דומה שאנשים רבים, גם בקרב אלו הרגישים יחסית, ואפילו בקרב הרגישים ביותר לזכויות בעלי החיים, אינם מזדעזעים מהרג שיטתי - הדברה - של תיקנים, יתושים, תולעים, פרעושים, קרציות, נמלים, והרשימה עוד מלאה במילים דומות המסמרות את שערי. ניתן לתהות בהחלט, מדוע החרקים לבדם עומדים חסרי הגנה אל מול רצחניותו של האדם?
חרקים ובני אדם
הדברת פרעושים, תולעים וקרציות, ובכלל – הדברת חרקים, נחשבת לדבר מקובל, תחת צידוקים מוסריים שונים ומשונים, בחלק מהמקרים, ובחלק אחר של המקרים – בלי שום צידוק מוסרי, כנראה מכיוון שאין טעם אפילו לחשוב על כך. הצידוקים המוסריים עשויים לדבר בגנות מציצת הדם של היתושים, בגנות הנחישות של הנמלים, וכן הלאה וכן הלאה. טענה מגוחכת במיוחד היא שמותר לאדם להרוג חרקים מכיוון שהם נכנסים לביתו. וכי מי מהחרקים אמור להיות מודע לכלל המוסרי, על פיו אין להפריע את מנוחתו של אדם בביתו – קל וחומר, כשביתו נמצא במקומות שהיו, עד לא מכבר – ביתם של כר פורה של חרקים?
אודה ולא אבוש – אני מתעב חרקים. אמנם אינני מרבה להרוג בהם, אך לא מטעמי מוסריות. אף אני מחזיק בדעה שלעזאזל המוסר, כשהמדובר הוא בחרקים. עם זאת, עיון ברשימת הקורבנות המתארכת של המין האנושי, מעלה חיוך קטן של הקלה, מכישלונו של האדם להשמיד גם אותם.