במדינות המתקדמות נושא מניעת זיהום סביבתי, בנייה אקולוגית, שימוש יעיל ונבון במשאבי טבע, מחזור וסוגיות סביבתיות אחרות נמצאות במרכז הדיון החברתי כבר כמה עשורים. בתקופה הזו הושגה התקדמות ניכרת במספר נושאים, וטיהור שפכים הוא אחד מהם. מתקנים לטיפול בשפכים הם המזור לבעיות של זיהום מקורות מים והאקוויפר.
בישראל החקיקה תמיד חייבה את הרשויות המקומיות לטפל בשפכים. יחד עם זאת, לא הייתה קיימת מערכת אכיפה יעילה בנושא, ועד לאמצע שנות השמונים של המאה הקודמת מרבית השפכים הוזרמו אל הים, אל הנחלים או על הקרקע. כמות השפכים – גם הביתיים וגם התעשייתיים – גדלה מדי שנה, והזיהום הפך להיות לבעייה אקוטית. מתקנים לטיפול בשפכים נראו אז כפתרון יקר ומורכב.
בתקופה הזאת הפתרון המקובל לטיהור שפכים היה בריכות חמצון. בריכות אלה הן אגמים מלאכותיים אליהם מוזרמים השפכים. על פני המים המזוהמים נוצרת שכבה של אצות המחדירות חמצן אל המים האלה. אצות וחיידקים מעכלים את המזהמים האורגניים שבבריכות וכך ניתן לטהר את השפכים. בנוסף לכך, בוצע באגנים טיפול כימי לטיהור החומרים הרעילים והמסוכנים המצויים בשפכים.
בשנות השמונים, כאשר המים המזוהמים עלו עד נפש, בוצע חישוב של שטח האגנים הדרוש לטיהור כמות השפכים המיוצרת בארץ מידי השנה. השטח הדרוש היה כה גדול, שהכרחי היה למצוא פתרון יעיל יותר וחסכוני יותר בקרקע. הפתרון הטכנולוגי שנבחר הוא מתקנים לטיפול בשפכים הפועלים בשיטת הבוצה המשופעלת.
בשיטה הזו החמצן מוחדר אל עומק המים באמצעות מכונות ערבול או סחרור. החיידקים מעכלים את המזהמים האורגניים והופכים לבוצה – פסולת ביולוגית המושלכת לאחר מכן אל הים בתור מזון לדגה. על מנת להקל על התהליך הביולוגי, טיהור השפכים במתקנים לטיפול בשפכים מבוצע במספר שלבים, כאשר בשלבים הראשוניים מבוצעת הרחקת מכאנית של מזהמים גדולים מהמים. מי הקולחין המתקבלים בסוף התהליך יכולים לשוב ולשמש לצרכים חקלאיים.
לסיכום, מתקנים לטיפול בשפכים מהווים פתרון מתקדם ויעיל יותר מאשר בריכות החמצון. הם קומפקטיים יותר, אינם מייצרים מפגעים של ריח או של יתושים, ואינם תלויים בתנאי מזג האוויר. נכון להיום מתקנים כאלה הם התשובה היעילה ביותר הקיימת בנושא טיהור שפכים.