יום שני 15 באוקטובר 2012התפתחות אישית
איך להכניס יותר קלילות ובהירות לחיים?
החיים בתוך צורה אנושית וזמנית, הם הרבה יותר שבירים ונזילים ממה שאנחנו חושבים. בחיי היומיום רובנו לא מכירים בעובדה זו, אנחנו שוכחים את זה. השכחה או חוסר המודעות לגבי הארעיות והנזילות של הצורה האנושית (כמו גם של כל צורה אחרת), מביאים תחושה של כבדות וצובעים את חיינו בצבעים מאוד קודרים.
בעודנו מתמודדים כך עם מצבי החיים השונים, אתגרים, מקרים ונסיבות, כל דבר קטן נראה לנו הדבר החשוב ביותר שיש. לכל אירוע קטן יש את הפוטנציאל המיידי "להרוס לנו את היום". החיים מאבדים מהחיוניות, מהשמחה, מהשלווה ומהקלילות שלהם. הכל הופך להיות רציני מדי.
רובנו פוגשים פנים מול פנים את האמת בדבר הנזילות של "החיים", רק בנסיבות חריגות, כגון: אובדן אדם קרוב, מחלה או אסון כלשהו. מעבר לעצב הגדול ולתחושת חוסר האונים הנלווית, רגעים אלה מטלטלים את נפשנו וגורמים לנו להרהר. הם מכניסים את חיינו לפרופורציות אחרות בעצם כך שהם מאפשרים לנו להסתכל על החיים מפרספקטיבה רחבה הרבה יותר. אפשר גם לומר: עמוקה הרבה יותר. הפרספקטיבה הזו מקנה לנו מודעות לדברים החשובים באמת. יחד עם המודעות הזו מגיעות כמה חברות, ביניהן: בהירות, קלילות ושלווה.
אבל אין זה בהכרח אומר שהדרך היחידה שלנו לשנות את הפרספקטיבה ולהכניס יותר קלילות לחיים, היא לחוות אסון או לעבור חוויה מטלטלת כלשהי. בטאו טה צ'ינג (אחת מהקלאסיקות הרוחניות העתיקות ביותר) יש משפט עמוק מאוד שאומר: "התבונן בהמולת הבריות, אך הרהר בחזרתן". למה הכוונה? על מנת להמחיש את האמת שמאחורי המשפט הזה, בואו נדמיין לרגע את הסיטואציה הבאה:
נניח שאתם נמצאים בלב ליבה של תל אביב ביום ראשון. כולם חוזרים לעבודה ולסידורים אחרי סוף השבוע. האזור הומה אדם, השעה היא שעת בוקר מוקדמת. רעש גדול מסביבכם, פקקים, מכוניות, אוטובוסים והמון הולכי רגל....בקיצור, המולה גדולה. כל אדם שעליו אתם מסתכלים נראה ממהר למקום מסוים או טרוד בגלל משהו. הבעות הפנים של כולם רציניות וקודרות, כל אחד מהסיבות שלו.
ואז לרגע אחד, אתם בוחרים פשוט לצפות בכל ההמולה הזו מבלי לקחת בה חלק. אתם רק מתבוננים, מתבוננים ומהרהרים בשתי השאלות הבאות: "איפה יהיו כל האנשים האלה בעוד כ-100 שנים?", "האם הדברים שנראים להם כל כך חשובים כרגע, יהיו רלוונטיים וחשובים גם בעוד 100 שנה?" קחו כמה שניות שקטות להרהר בזה...
אתם יורדים לסוף דעתי? גם אם כן וגם אם לא, אני רוצה להשתמש באנלוגיה הבאה כדי לחדד ולהעמיק את המקום שאליו אני חותר. כשאנחנו חיים בצל השכחה של עובדת הארעיות והנזילות, אפשר לומר שאנחנו חיים כמו נמלה. למרות היותה מאוד חרוצה, אחת מהחולשות הגדולות של הנמלה, היא הפרספקטיבה הצרה שלה. עבור הנמלה, כל אבן קטנה בדרך נתפסת כמכשול מאוד גדול (זאת בהנחה שמדובר בנמלה עם מוח אנושי). כשאנחנו חיים כמו הנמלה, אנחנו לא רואים את התמונה הגדולה וכל דבר קטן משפיע על תחושת הרווחה והשלווה שלנו. אנחנו עובדים מאוד קשה והחיים נתפסים ומרגישים כמאבק.
לעומת זאת, מה אתם אומרים על הפרספקטיבה של העיט שדואה לו בשמיים? לעומת הנמלה, הפרספקטיבה של העיט היא הרבה יותר רחבה. מה שנראה מנקודת המבט של הנמלה כמכשול מאיים, נראה מנקודת מבטו של העיט כנקודה חסרת רלוונטיות. לעיט יש בהירות ובהירות זה כוח. לעיט יש את חופש הבחירה להחליט מה חשוב באמת. וכשהוא מביט על החיים מלמעלה ומחליט לטפל במשהו, הוא עושה זאת במלוא המרץ, הדיוק ותשומת הלב. וכשמגיעים אותם הרגעים שבהם הוא מרגיש שאין צורך לעשות דבר, אלא רק לקבל את המצב כפי שהוא ולסמוך על הדרך, אז הוא פשוט ממשיך לדאות בשמיים בהירים ללא ענן, נהנה מהקלילות והשלווה שעוטפות אותו.
כשאנחנו הופכים יותר ויותר מודעים לעובדת הארעיות של הצורה הפיזית והפסיכולוגית שלנו, אנחנו לאט לאט מנתקים את ההיקשרות שלנו לאותה צורה. אי-היקשרות מובילה לשחרור, לחופש, לחוסר תלות. אם אנחנו יכולים לזהות את הארעיות בתוכנו ומסביבנו (לזהות ולא להזדהות), זה אומר בהכרח שהדבר שמאפשר לנו לזהות את הארעיות, זה החלק הנצחי שבתוכנו. החלק הזה משקף את החיים עצמם, החיים הנצחיים שמעבר לשם ולצורה שלנו, אך גם עמוק בתוכנו. רק הנצחי יכול לזהות את הארעי כארעי. אם לא הייתה בנו מהות נצחית, חסרת זמן וחסרת צורה, לא היינו יכולים להיות מודעים לארעיות של כל הצורות, הדברים והמצבים.
לכן, ברגע שאנחנו יוצאים מהפרספקטיבה הצרה ועוברים לפרספקטיבה רחבה יותר, לא רק שאנחנו זוכים לתנאים שמקלים עלינו להתמודד עם מצבי החיים השונים ביעילות רבה יותר, אלא שזה גם מכניס אל חיינו יותר קלילות, בהירות ושלווה. מהיכן מגיעים ביטויים אלה? מהחלק הנצחי שבתוכנו. קלילות, בהירות ושלווה הם ביטויים של הוויה. ההוויה היא האמת המוחלטת בדבר טבענו, הדבר היחיד שלא ניתן לאיום, הדבר היחיד שלא מתכלה, השום דבר שהוא הכל.
אז בכל פעם שאתם מרגישים תחושה של כבדות, רצינות או חוסר אונים מול סיטואציה כלשהי או אתגר כלשהו, השתהו לכמה רגעים שקטים ושאלו את עצמכם: "האם אני מסתכל על המצב הזה כנמלה או כעיט?", "איך העיט היה מתייחס למצב הזה?", "האם הנושא הזה יהיה משמעותי באותה מידה גם בעוד שנה, 5 שנים, 10 שנים, 50 שנים, 100 שנים מהיום?"
באהבה והערכה,
יואב זילכה
אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם.
רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!