כמו בכל יום רגיל נסעתי לעבודה ברכבת, שש שלושים ושש זו השעה שהרכבת יוצאת מבנימינה לכיוון תל אביב, העברתי את הכרטיסייה לקחתי את העיתון היומיועליתי על הרכבת, ארבעים וחמש דקות לוקחת הנסיעה ובדרך כלל אני מגיע דקה לפני שהרכבת יוצאת וככה ההזדמנות הראשונה שלי לשתות את קפה זה רק בדוכן קפה שיש ליד היציאה מתחנת רכבת מרכז סובידור.
כל בוקר אני עובר דרך שם ומזמין את הקבוע שלי, קפה הפוך חזק בלי קצף וקוראסון שוקולד בתשעה עשר שקלים ותשעים אגורות. ככה כבר קרוב לשנה וחצי כל יום אותה כוס קפה ואותו קוראסון וכמובן עמי, הברמן קפה שכבר מכיר אותי כל כך טוב שאיך שאני יוצא מהרכבת מחכה לי הכוס קפה והקוראסון החם וכל מה שאני צריך לעשות זה לתת לו כסף להגיד לו בוקר טוב ולהמשיך בדרכי.
יום אחד להפתעתי לא רק שלא חיכו לי הכוס קפה וקוראסון, אלא גם עמי לא היה שם אבל אז נפגשתי במיכל. היא המחליפה של עמי שטס לכמה חודשים למזרח הרחוק לעשות את הטיול אחרי צבא שלו. האמת שפתאום שראיתי אותה כבר לא מיהרתי כל כך להגיע לעבודה, אלא כל מה שרציתי זה לעמוד בתור ליד הדוכן קפה, ופשוט להסתכל עליה. היא לא היפיפייה הטיפוסית אבל היה בה משהו שכבש אותי מהרגע הראשון שראיתי אותה, עיניים ירוקות ושיער חום דבש, עור חום אבל לא כהה, כאילו שיזוף אבל במידה הנכונה. היא הייתה חדשה אז לקח לה מלא זמן להכין כוס קפה ולהשתלט על כל העבודה שהייתה לה מכמות הלקוחות שזרמו אליה.
פעם אחת החלטתי שנמאס לי לעמוד ולהסתכל עליה אלא לעשות משהו בנידון, פשוט בוקר אחד הודעתי בעבודה שאני חולה, ונסעתי ברכבת כמו כל יום אחר ושהגיע התור שלי להזמין בדוכן קפה פשוט שאלתי אותה מתי היא מסיימת ואם בא לה לעשות איתי טיול בחוף הים. היא אמרה בכיף ושגם ככה היא קבעה עם חברה שלה בחוף הים. אחרי שעה הגענו לים וראינו את חברה שלה מרחוק ואז הבנתי שחברה שלה היא בעצם הבת זוג שלה, ואני הפסדתי עסקה בעבודה שעלתה לבוס שלי מיליונים.