אתמול חגגתי עם בעלי, חגי, את יום הנישואין השביעי שלנו.
יצאנו למסעדה רומנטית ולאחר מכן לסרט. בסך הכול היה בילוי נעים. צחקנו, אכלנו אוכל טעים, הסרט היה מעניין.. בעיקרון, הכול נשמע יפה. אבל לי לא היה טוב.
כבר חמש שנים אני לא מאושרת. למרות שאני מציגה את עצמי ומתנהגת כמאושרת ושמחה, אני לא. אני מסתירה את זה מחגי, הרי זה בעיקר בגללו.
יש לחגי ולי שני ילדים: הילה ותום. הילה היא הבכורה, כבר בת שלוש. איתה יותר קל לי. הרי לא צריך לריב איתה עד שתלך לישון, היא ישנה לילה מלא, במהלך היום היא בגן. היא אפילו לא בוכה הרבה.. בסך הכול ילדה מאוד טובה. לעומתה יש את תום הקטן, בן חודשיים שמשגע אותי. אחרי שתי לידות,הגוף לא במצב הכי טוב.. ונורא קשה לי להתמודד עם השינויים שעברתי בגללם. אני עדיין בחופשת לידה, אבל זו לא ממש חופשה אידיאלית. אני צריכה לקום באמצע הלילה לפחות פעמיים לבדוק למה תום בוכה- לפעמים זה כי הוא רעב, ובשתיים לפנות בוקר אני צריכה להאכיל אותו. עד שסוף סוף נתן לי לישון, הגיע הבוקר. אני צריכה לבדר אותו, להחליף חיתול, להאכיל אותו.. ממש סיפור שלא נגמר.
אני מותשת מהמצב הזה, וחגי ממש לא עוזר לי. עד שהתחלתי לחשוב שאנחנו צריכים ייעוץ זוגי. הרי כשאני מעירה לו הוא לא מקשיב. אז הוא בטיפול זוגי הוא יבין שהוא טועה.
אז הגענו לטיפול והתחלנו להזיז את העניינים. חגי הסביר שבגלל שתום רק נולד, הוא פחד שתשומת הלב תעבור במלואה מהילה אליו, והילה תחשוב שפחות אוהבים אותה. למעשה, זו תופעה די שכיחה ומוכרת, שהרבה הורים מתעלמים ממנה. בגלל זה ובניסיון למנוע את המצב, חגי ניסה לבלות רוב הזמן עם הילה.
לדעתי, הילה מאוד בוגרת לגילה ומבינה שבגלל שתום עדיין תינוק, הוא דורש יותר תשומת לב בגלל הטיפול שהוא זקוק לו. היועצת הציעה שנביא את הילה איתנו ושנעשה טיפול משפחתי. אז הבאנו את הילה, ששמחה מאוד שבאה איתנו. היא אמרה שהיא לא מרגישה פחות אהובה במשפחה ושהיא מבינה את המצב. לא יכולתי להיות גאה יותר.