כתיבה למגירה היא לא מילה גסה, אם יש בצד השני מישהו שאתה מעריך וסומך על דעתו, אם יש לך עם מי לחלוק את הבדידות שבכתיבה, את אי הוודאות והתסכול שתוקף רבים מאיתנו כשהכתיבה אינה זורמת. כששטף הרעיונות סובל מבצורת, כשאנו משכתבים שוב ושוב את אותה פיסקה ולא מצליחים לאתר את "הבעיה", יש הממליצים לשלוח את הטקסט לשנת חורף, וכשהאביב מגיח והטקסט עדיין מנומנם ודורש שכתוב, אנו שולחים אותו לחופשת קיץ. וחוזר חלילה. אני מוצאת שטקסטים רבים זקוקים להנשמה, למנת חמצן, לעירוי תוך ורידי, מנוחה יתרה מנוונת את מוח היוצר שלנו וגורמת לטקסטים שלנו להתרחק מהמקור. וכך, אנו מאבדים את האחיזה במאות אלפי המילים שכתבנו ושוקלים להתגרש מהן אחת ולתמיד. ובכן, לפני שאתם זורקים את חלומותיכם, או דוחים אותם ליום ההוא, בעתיד הלא הנודע, שיקלו להצטרף לקבוצה תומכת, סדנת כתיבה אינטימית, באווירה ביתית שתשיב לכם את להט היצירה ואת האמונה ביכולות שלכם.
העולם מלא בכותבים לא ממומשים, הכישרונות שלנו הן מתנות חסד שקיבלנו ועלינו להעריך אותן ולתת להן חיים, ממש כשם שאנו נלחמים עבור ילדינו והאנשים היקרים לנו, מתנות החסד זועקות לעזרה ואנו מפנים להן עורף. הן מייחלות לתשומת לב ואנו חותמים על חוזה שמן בחברה מצליחה, וממלאים את חיינו במשרה וחצי עם המון הטבות ומעט מאוד פנאי. מתנות החסד שלנו מונחות על שולחננו, גודשות את מגירותנו וצורבות את חדרי הלב, בכל פעם שאנו נזכרים בהן. ובכל זאת אנו ממשיכים לכתוב טקסטים עניינים, מאמרים מקצועיים, מתעקשים להישאר משוררים ולדחוק את הסופר לפינה, כי בשירה אנחנו אלופים, אבל בפרוזה... נוּ שוֹין.
יש לכם רעיון לסדרת טלוויזיה, אבל אין לכם מושג מאיפה להתחיל, הפסקתם ללכת לתיאטרון, כי מתישהו השמות- שמואל הספרי, ענת גוב או עדנה מזי"א יוזכרו ואתם תחטפו את קלקול הקיבה המפורסם שלכם, או את כאב הראש האימתני ההוא... בכל פעם שעל מדף הספרים בסטימצקי מככב רב מכר, משהו בתוככם מתכווץ, וכבר מזמן וויתרתם על תחרות הסיפור הקצר של הארץ, כי הרמה שם גבוהה מדי. סימן שאתם בדרך ללא מוצא. אישית גיליתי שדרכים ללא מוצא פוגעות בבריאות ולכן אני מקפידה להסתובב עם את חפירה ופועל שרירי קטן בכיס, כדי שיפרוץ את קיר הלבנים כשאתקל בו. האמת היא שרב הכותבים המצליחים לא קורצו מחומר אחר, גם להם יש כולסטרול וקיבה רגישה, יש להם "עניינים" משפחתיים ותקלות פיננסיות, לפעמים הם מצליחים מאוד בתחומם, אך נואשים לזוגיות תומכת ולפעמים יש להם מכל וכל ובכל זאת מקונן בהם הרעב והם פונים לחומרים ממכרים (בלי להזכיר שמות). כותבים מצליחים קורצו מאותו עפר וישובו אליו, ביום מן הימים, בדיוק כמו כולנו (זאת לא תגלית?) ואם אגלה לכם שלכל כותב, בלי יוצא מן הכלל, יש חרדת פרסום, חסמי כתיבה, שנת בצורת, שנת שמיטה, ייסורי גדילה וחרדת נטישה (מעי רגיז כבר אמרנו?!), גם אז תבטלו זאת בהינף יד ותמשיכו לרקום חלומות באספמיה? או שאולי תאספו את איבריכם, תחבקו את עצמכם חזק-חזק ותגידו גם אני יכול, גם לי מגיע להיות גדול! הלוואי שכך תעשו, כי לא משנה באיזו דרך תלכו, ולאיזו סדנה תצטרפו, אני מאמינה שעולם בו בני אדם ממששים את הפוטנציאל שלהם, הוא עולם טוב יותר, ולמרות שערכים זה כבר לא כל כך באפנה, העדפתי להישאר מיושנת וללכת בדרך הערכית, הדרך אל חשיפת היוצר הפנימי שבכל אחד ואחד מאיתנו.