זוגות רבים המבקשים להתגרש, מוצאים כי הניסיונות כולם כשלו ושאין ביניהם דרך לפשרה. כל אחד מהם מגייס עורך דין לענייני משפחה וגירושין, ואז מתחילה המלחמה האמתית על הרכוש ועל משמורת ילדים. מדינת ישראל מגדירה כל ילד שטרם מלאו לו שמונה עשרה, כקטין, אשר על הוריו מוטלת האחריות לדאוג לו כראוי. כאשר ההורים מתגרשים, יש לקבוע מי יקבל את המשמורת ואין זה ברור בכלל שהאימא היא זו שתשיג אותה באופן מובהק.
כיום, בית המשפט מתייחס למספר גורמים בעל ההחלטה לגבי משמורת ילדים: ראשית, אם הילד הנו בר דעת, שואלים אותו לגבי רצונו הפרטי, כאשר ככל שהילד גדול יותר - כך ניתן משקל רב יותר לרצונו. שנית, בית המשפט מבקש לבדוק את מידת הבגרות הנפשית של הילד, והאם היא תואמת את בני גילו. שלישית, בית המשפט ייטה שלא לשבור את רצונו של הילד, אם הוא הובהר והוסבר במידה המספקת.
בנוסף לכל האמור לעיל', בית המשפט חייב לקחת בחשבון שישנן השפעות חיצוניות שעלולות להשפיע על החלטתו של הילד, כפי שהיא מוצגת כלפי חוץ. זוגות שההתנהלות שלהם אחד כלפי השני הנה עוינת, מעלים פעמים רבות הכפשות כלפי בן הזוג הנגדי, אל מול הילדים. מדובר בעצם בסוג של הסתה, אשר מטרתה היא אחת: לקבל משמורת ילדים ולהרחיק את בן הזוג. על מנת לבודד את ההשפעות הללו, יכול בית המשפט לקבוע דיון בדלתיים סגורות, במטרה לבדוק עם הילד מה באמת רצונו ומדוע זה כך.
חשוב מאוד לציין כי משמורת ילדים יכולה להיות משותפת, אך זה אינו מקובל כאן בישראל. במיוחד כאשר אין תקשורת טובה בין ההורים, לא ניתן לפסוק על סוג כזה של משמורת. אם בכל זאת אישר בית המשפט או בית הדין את המשמורת המשותפת, אזי בני הזוג יאלצו להמשיך ולגור אחד ליד השני, לאחר הגירושים, תוך חלוקת הזמן ביניהם באופן שוויוני מבחינת גידול הילדים.