ההשפעה האדירה של זמירות השבת
מדוע לא התדבקו בניו של הרב בתורה כמו בניו של בעל הבית? ולמה מומלץ לפעמים
לגוון את זמירות השבת?
"עת הזמיר הגיע" - הגיעה העת לדבר על זמירות השבת.
מעשה בשתי משפחות שהתגוררו בבניין אחד, בקומה אחת, דלתה של זו מול דלתה של האחרת.
אבי המשפחה האחת - תלמיד חכם חשוב, השקוד על תלמודו יום וליל. שכנו, אבי המשפחה
האחרת - "בעל הבית" אוהב תורה, רחים ומוקיר רבנן, קובע עיתו לתורה בשופי. שתי המשפחות
נתברכו בילדים.
"ויגדלו הנערים" - ואז נתגלה דבר מעניין: דווקא בניו של אותו "בעל בית" גדלו והיו לבני תורה
מובהקים ומצוינים, ואילו בניו של ה"תלמיד חכם" גדלו א... בדיעבד, משהו מעין "בינוני ומטה".
עובדה זו הציקה לאותו אב "תלמיד חכם" והטרידה אותו עד מאד. כיצד ארע כדבר הזה, שבניו,
שגדלו בבית מלא וספוג בתורה, לא צמחו בהתאם, לא היו לבעלי אהבת תורה ויראת שמים, אך
לעומת זאת, בניו של השכן ממול, שגדלו בבית עממי למדי, צמחו והתעלו כבני תורה מיוחדים?! על
מה ולמה נהיתה כדבר הזה?!
הקושיה ניקרה במוחו ללא הרף ולא נתקררה דעתו, עד ששינס מותניו וקיים "ותלך לדרוש את ה'"
"וקמת ועלית אל המקום". עלה אל בית מדרשו של אחד מגדולי הדור והציג לפניו את תמיהתו.
הרב היטה אוזן קשבת והאזין בסבלנות לסיפורו עד תומו, ואז החל "ודרשת היטב" בשבע דרישות,
לשאלו פרטים ופרטי פרטים על הנהגתו בביתו, הכיצד מתנהג הוא בעניינים שונים, כך "עד
שהגיעו לצרת הבת" - זמירות השבת.
"האם נוהג אתה בביתך לזמר את סדר זמירות השבת?".
התנצל התלמיד חכם וענה, כי טרוד הוא בתלמודו ובשיעוריו ואין הוא מקדיש זמן לזמירות השבת,
אלא מסיים את הסעודה בזריזות יתר ושב לתלמודו.
"האם יודע אתה כיצד מתנהלים הדברים אצל שכנך?".
"בוודאי, קול הזמירות בוקע ועולה מדירתם וכולנו שומעים. שם שרים זמירות באריכות של ממש,
פיוטים ישנים וניגונים טריים 'חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך'".
"כאן נעוץ המפתח לתעלומה, תשובתך בצדך. אצל שכנך האריכו בזמירות השבת, והאב, שעסוק
היה במשך ימות השבוע בענייני חולין ובטרדת הפרנסה, צמא היה לשמוע מבניו, ששלח בחיבה
לישיבות, דבר חידוש כלשהו, 'א-אידישע ווארט'; והם, בראותם את צמאונו העז, חפצו למלא את
רצון אביהם ולהשביעו נחת והיו טוענים את צקלונם ומביאים מן הישיבה חידושים נאים ופנינים
משיחות המשגיח.
"האב היה מתמוגג מעונג והבנים שראו זאת התרשמו, שתורה אכן היא הדבר היקר מכל, 'וכל
חפציך לא ישוו בה'. כך ישבו יחדיו בצוותא, שרו, שיבצו דברי תורה והתענגו על רוב שלום. אך
בביתך", המשיך הרב, "קיצרת בתכלית הקיצור ושבת לתלמודך. אמנם, בניך הבטיחו לך שהם
הולכים ללמוד ואולי באמת אף היה בדעתם לעשות כן, אך בין המחשבה למעשה קיים לעיתים
פער. למעשה, הם הלכו לחבריהם ובילו שעות ארוכות ברחובות קריה, שם ספגו לא מן הדברים
החיוביים דווקא, שכן בחוצות אינם מתגלגלים חידושי הרשב"א ואף לא רמב"ן על הפרשה...
"לך לא היה הזמן הנחוץ על מנת לחבור עמהם ב'שבת תחכמוני', 'בניך כשתילי זיתים סביב
לשולחנך', ולהעביר להם את ערכי אהבת התורה מתוך חוויה, אשר על כן נבע השינוי הלזה".
לזמירות השבת נודעת חשיבות רבה עד מאד, בהנחלת התוכן הרוחני ובקירוב נעימות חיי התורה
אל נפש ילדינו. אכן יש להשקיע בזמירות השבת ושכרנו לא יקופח.
"השיר והשבח לחי עולמים"
השירה מהווה ביטוי עז לפנימיותו של האדם. היא פורטת ברגישות על נימי הנפש ובכוחה לעורר
את כוחותיו החבויים, הכבויים, של האדם.
"השיר והשבח לחי עולמים" - כאשר השיר והשבח, ההלל והזמרה, פורצים מתוך אהבה, יראה
וגעגועים לקרבת אלוקים, מעלתם רבה.
מוצאים אנו בדברי חז"ל יחס של ערך רב לשירה ולמשורריה: "אמר רבי יהושע בן לוי כל האומר
שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" (גמרא
סנהדרין).
"אמר רבי יוחנן למה נקרא שמה רות, שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות (ברכות
י'). שימו לב לביטוי המיוחד, "ריווה" כביכול לקב"ה בשירות ותשבחות.
רב אשי אמר, עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירות ותשבחות.
דוד המלך אף נקרא ונתכנה בתואר "נעים זמירות ישראל" וב"ברכת ישתבח" בסיומם של מזמורי
"פסוקי דזמרה" אנו מוצאים ביטוי עז ועוצמתי המבטא הכל -"הבוחר בשירי זמרה".
השירה היא עבודה במקדש. הלויים היו עומדים על הדוכן בכלי שיר ואומרים שירה בשעת הקרבת
הקרבנות ואף בשבת ויום טוב, מפני שעבודה היא, ועבודה דוחה שבת.
"ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמישה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים
מתים. רבי יצחק נפחא אמר אוזניים גילה להם ושמעו שירה מפי חיות ומתו שנאמר מרוממותך
נפוצו גוים" (סנהדרין צ"ה). כאשר השמיע מלאך ה' לחילו של סנחריב את שירת החיות, נפרדה
נפשם מתוך גופם ומתו. ודבר זה עניין מופלג, כי האומות אינם יכולים לעמוד בשירה של חיות
שמספרים כבודו ורוממותו יתברך (מהר"ל), אך עם ישראל - דווקא על ידי השירה מתדבקים
בעליונים, ולפני הנביאים, שהיו מתדבקים בשכינה, היו כלי זמר, ועל ידי השירה היו מתנבאים.
"...ויהי כבואך שם העיר ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותף וחליל וכנור והמה
מתנבאים". (שמואל א', י').
"והמה מתנבאים - תרגם יונתן משבחין כלומר נבואתם היתה שירות ותשבחות לאל נאמרות ברוח
הקדש" (רד"ק).
בכוחם של השיר והניגון לרומם את האדם להמשיכו אל הקדושה - "משכני אחריך נרוצה" - וכבר
כתבו בעלי רשומות רמז במסכת שבת "וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר וכו'" (שבת ה').
עדה עדה ופיוטיה
את השבת יש לכבד בשיר ושבח - "תנו שבח ושירה לא-ל אשר שבת ברא".
לכל קהל ולכל עדה בעם ישראל פיוטיהם המיוחדים להם, המקובלים בידיהם מדורי דורות. רבים
מהם נכתבו על ידי גדולי עולם מפורסמים, כגון רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, רבי ישראל
נאגרה, רבי משה זכות, רבי שלום שבזי ועוד. אף לחנים וניגונים רבים עברו במסורת במשך
הדורות, ולהם נלווים טעם וחן מיוחדים. פזמונים ותנועות ניגון אלו נתקדשו בעם ישראל והם
משרים אוירה מיוחדת של כיסופים, התעוררות ושמחה.
"שירו לה' שיר חדש"
בנוסף לאלו, מתחדשים בכל תקופה ניגונים חדשים, ניגוני רגש וניגוני שמחה.
"ושם נשיר שיר חדש" - "שירו לה' שיר חדש" -במקומות רבים אנו מוצאים את שם התואר "חדש"
בצירוף לשם העצם "שיר". זאת, משום שמהותו של השיר היא לעורר באדם התחדשות וכאשר
שרים "שיר חדש" הוא מעורר ביותר.
בנפשו של האדם מוטבעת נטייה אל ה"חדש". אדם נמשך לשמיעת ידיעה חדשה, מחפש מוצר
חדש, עיצוב חדש, פטנט חדש, טעם חדש וחוויה חדשה.
בשיר חדש מובעת הכמיהה לחוויה רוחנית נעלה יותר. אשר על כן, כדאי לגוון מפעם לפעם
בשירים ובניגונים חדשים.
הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים
המאמר פורסם בחסות תיקים לספר תורה