שיחת חולין של תלמידי חכמים
מדוע שיחת חולין של ילדים נחשבת לתוכן קדוש ורוחני, ולמה חשוב כל כך (עד כדי פיקוח נפש!) להקשיב לילדים?
כשהילד פותח ופורש לפנינו את עולמו הפרטי, מספר לנו על האירועים המתרחשים בתלמוד תורה, על המשחקים שנערכו השבוע, מי נגד מי ואיזה תפקיד היה לכל אחד במשחק, כיצד התנהל המשחק ומי ניצח לבסוף, גם דברים אלו אינם עומדים בהכרח בסתירה לשולחן השבת.
אמרו חז"ל "ועליהו לא יבול - זו שיחת חולין של תלמידי חכמים הצריכה לימוד" (ע"ז י"ט).
עלינו לדעת כי קיים סוג של שיחה המכונה "שיחת חולין של תלמידי חכמים", מעין "חולין על טהרת הקודש".
בכל עולם קיימים פרטים רבים מהם בנוי אותו עולם, חלקם עיקריים ומרכזיים וחלקם מקיפים, סובבים וטפלים, אך גם הם חלק אינטגראלי ובלתי נפרד ממהותו של אותו עולם ולא ניתן להתעלם מהם.
עולמם הרוחני של הילדים מוקף בחוויות נלוות. הן מהוות חלק ממנו ועליהן הוא מושתת. כאשר הילדים מספרים על הטיול שנערך להם, על האוסף שברשותם ועל חוויות נוספות, זהו חלק מעולמם הרוחני, ודיבורים אלו -דברי קודש המה.
לעיתים, כלל לא ניתן לקשרם ולמושכם אל השולחן, כי אם על ידי שיחות מגוון זה. כלל זה מוכר וידוע למורים ולמלמדים וותיקים בעלי ניסיון - כאשר מבקשים לחבר את התלמידים אל הנלמד בשיעור, ניתן לעשות זאת לעיתים דווקא על ידי שיחות, סיפורים ומבצעים של דברי חולין.
הכלל הקובע והמכריע בדברים אלה הוא הכוונה הפנימית שלנו. אם הכוונה בשיחת החולין היא לשם תועלת שבקדושה, הרי שמשיחה זו תצמח קדושה, ואם הכוונה רק לפטפוט גרידא - גם התוצאה תיראה כך. (מובא בספרים שהיו צדיקים שכך הייתה דרכם, כאשר רצו לקרב אדם והבינו שהדרך היחידה לקרבו היא לשוח עמו בדברי חול הקשורים לעולמו ובענייני עסקיו, נהגו כך ועל ידי כן קישרום אל עניני קודש ותורה.
אמנם שיתו לב והציבו גבול שלא תיווצר חריגה, לא להגזים בדברי החול יתר מכפי המידה, שאז באמת יהפוך השולחן לשולחן של חולין ו"כל שולחן שלא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו וכו'" אבות).
להקשיב לילד – עניין של פיקוח נפש
בשעה בה הילד פוצה פיו ומתחיל לספר את אשר ארע עמו ועם חבריו בני כיתתו, וכדרכם של ילדים עושה זאת באריכות יתר, אין להגיב בקוצר רוח ולמהר לחסום את פיו ולעצור בעדו. חשוב לשמוע ולהקשיב לדבריו.
כאשר מאזינים למה שהילד מספר, ניתן להבין וללמוד מתוך דבריו דברים רבים וחשובים.
ניתן להבין מה מצבו הלימודי, ואת המתרחש בחברה סביבו.
כך נוכל לזהות קושי, או דבר הטעון שיפור או דורש טיפול.
לעיתים, כאשר מונעים ממנו להתבטא, יכולים הדברים להגיע עד כדי פיקוח נפש ממש, משום שחזון שאינו נפרץ הוא, שהילד זקוק לאוזן קשבת, מולה יוכל להביע ולבטא את מצוקותיו. לעיתים עשויות אלו להיות מצוקות קשות ביותר. כאשר נאזין לילד בזמן הנכון נוכל לפתור בעיה ולמנוע אסון, חלילה.
דרכם של ילדים, שהם מכניסים את הדברים בהבלעה בין השיטין, ויש להיות ערניים ולשים לב היטב לדברים שהם מספרים. מצוי גם שהילד עצמו אינו מבין שהסיפור שבפיו הוא בעצם משהו חריג או מהווה בעיה וסיכון.
הבה ואציג לפניכם, הקוראים, דוגמא חיה, אשר הגיעה לאוזנינו, מכלי ראשון, מפיהם של בעלי המעשה עצמם.
וזה המעשה אשר בפיהם: באחד מן הימים, בשעת צהריים, חזרה הביתה אביגיל בתם בת החמש, לאחר סיום הלימודים בגן החובה בו היא לומדת.
באותה שעה היתה אמה מצויה בין תנור לכיריים, עסוקה בהכנת ארוחת צהריים "וטבוח טבח והכן כי איתי יאכלו האנשים בצהריים".
לאחר ברכת שלום, פתחה הקטנה פיה בחכמה: "אמא, היום התנהגתי יפה בגן!".
"נהדר!" אמרה האם, "אני ממש שמחה לשמוע שהתנהגת יפה".
"כן", צהלה אביגיל, "התנהגתי יפה היום ויצאתי בהפסקה לשחק בחצר".
נשמע לנו קצת מוזר וטעון הבהרה, הלא כן?...
התמזל מזלה של אביגיל, והדברים הגיעו לאוזנה ולתשומת ליבה של האם, הטרודה תדיר בשיחות טלפון נחוצות ואיננה ממש מאזינה ל"שיחת הילדים", שהם מהדברים המנויים במסכת אבות כדברים ה"מוציאים את האדם מן העולם".
לשם שינוי, בהזדמנות זו, היו אוזניה כרויות לדברי הבת ומחשבתה מרוכזת הייתה במקצת בנאמר, אשר על כן אף היא הבחינה כי משהו אינו מחוור במקצת...
- "רגע", אמרה האם, "היום התנהגת יפה ויצאת להפסקה, "מכלל הן אתה שומע לאו", זאת אומרת שאתמול לא התנהגת יפה ולא יצאת להפסקה... נכון?".
-"נכון, אמא, אבל היום התנהגתי יפה ויצאתי להפסקה. שולמית הוציאה אותי להפסקה", ענתה הקטנטונת, כשהיא אינה מבינה מדוע אין אמה שותפה לשמחתה.
-"מי זו שולמית?", שאלה האם, "כלל לא זכור לי שהגננת שלך שמה שולמית".
-"רגע, האם זו הסייעת?!".
-"לא!" עונה הקטנה, תוך שסבלנותה הולכת ואוזלת והיא אינה מבינה לשם מה החקירה הזו.
-"האם זו גננת מחליפה?!".
-"לא!".
-"רגע, אז מי זו שולמית?!" נזעקת האם.
-"טבחית?!".
-"לא!".
-"עובדת ניקיון?!".
-"לא!".
-"אז מי זו שולמית?!".
"ושאינו יודע לשאול, את פתח לו". לאחר ש"פתחו" לה, פצתה אביגיל סוף סוף את פיה והסבירה: שולמית זו היא בת כיתתה של אביגיל, אחת מהקבוצה שנטלה תחת חסותה ופיקודה ארבע בנות, והיא "מחנכת" אותן, מעניקה להן פרסים ומחלקת עונשים לפי ראות עיניה. כמה ימים ריצתה אביגיל את העונש שנגזר עליה על ידי שולמית, "לא לצאת להפסקה", אבל היום התנהגה יפה והעונש הוסר...
היא ביקשה רק לשמח את אמה בבשורה ש"היום התנהגתי יפה", אך למה סיבכה אמא את העניין עם כל כך הרבה שאלות? ובכלל, מדוע אמא עדיין לא נראית שמחה. רגע, האם רק נדמה לה שמעיניה של אמא זולגות דמעות?
כל זאת ממש מתחת לאפן של הגננת, הסייעת, המפקחת ועוד. גם אמא לא הייתה יודעת על כך לעולם, אלמלי הייתה האם קשובה באותה שעה בה סיפרה הקטנה על "הבשורות הטובות מהגן" ומשהו בדבריה נשמע קצת חשוד.
עכשיו תבינו מדוע כה חשוב להקשיב לדברי הילד עד תומם.
הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים
המאמר פורסם בחסותתיקים לספר תורה