תגיד משהו משל עצמך
אל תניחו למוח לשקוע בעצלות שטבענו הגופני נמשך אליה. הרגילו את ילדיכם לחדש
ולומר משהו משלהם
בנעורי, בהיותי בגיל חמש עשרה שנים, בעת לימודי בישיבה, מנהג נהוג היה בשבתות, שבכל
סעודה מתייצב הכן על עמדו אחד הבחורים ונושא דברי תורה לפני כל תלמידי הישיבה.
"ובהגיע תור", כאשר הגיע תורי, הקדימו ובישרו לי "בכדי שיעשו", מבעוד מועד, כי עלי להכין ולומר
דבר תורה בפני כולם.
כפי המצופה, התרגשתי עד מאד, יגעתי הרבה, עיינתי ובינותי בספרים. ואכן, "יגעת ומצאת
תאמין", בסיומה של טרחה זו, הכנתי פירוש נאה שמצאתי באחד הספרים המפורסמים.
משהגיע הזמן הוזמנתי אחר כבוד להתייצב במקום מרכזי, קבל עם ועדה, לפני כל תלמידי הישיבה,
שם נשאתי את דברי ואמרתי את הפירוש שהכינותי. כשסיימתי, התיישבתי במקומי וכולם אמרו לי
"יישר כוח" ואף לחצו את ידי בעוז, על מנת לאשר את דבריהם.
"כולם" אמרתי. כמעט כולם, למעט אחד. אחד השקול כנגד כולם.
אחר הצהריים, בשעת הסדר, ניגש אלי המשגיח שליט"א ואמר לי כהאי לישנא, בזו הלשון:
"התאכזבתי ממך מאד, דוד, זה כל מה שיכלת להגיד?!".
הופתעתי עד לשד עצמותי (שרעדו גם בלאו הכי מההתרגשות הקודמת שטרם פגה). לא הבנתי,
מה פגם מצא המשגיח בדברי?!
אזרתי עוז ושאלתי: "מה לא היה בסדר?".
ענה ואמר לי המשגיח שליט"א תשובה שלא אשכחנה לנצח: "ציפיתי ממך ליותר... סתם לצטט
משהו שראית בספר...?! צריך לומר משהו משלך. יש לפתח את הכתוב, להרחיבו ולקשרו למקומות
ולעניינים נוספים, להוסיף ולהעמיק בו, ולא להסתפק בציטוט גרידא. כך תתפתח אצלך מחשבה
ויצירה בתורה, מעין 'פרו ורבו' בתורה".
מני אז, בכל פעם בה נדרשתי לומר משהו, מנסה אני וחש חובה להעמיק, לחדש ולעיין. זאת כיוון
שדמותו של המשגיח ניצבת מולי ואני חושש ממנו...
הרגילו את ילדיכם לחדש ולומר משהו משלהם!
מוחו של האדם בו חננו הבורא, הינו כמעיין הנובע. אך תשאב ממנו, ינבעו עוד ועוד מים חיים,
"חיים הם למוצאיהם"; אך אם תניחנו במנוחה, יתנוון חלילה, ומים העומדים על מקומם ואינם
זורמים מתעפשים עד מהרה.
אל תניחו למוח לשקוע בעצלות שטבענו הגופני נמשך אליה, לחשוב מחשבות רדודות ושטחיות
ולא להתאמץ יתר על המידה. הפעילו את הכלי בעל היכולת הנפלאה והאין סופית שקבלתם
מהבורא, ו"שאבתם מים בששון ממעייני הישועה".
הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים
המאמר פורסם בחסותכתיבת ספר תורה