בזמן האחרון ישנו טרנד חדש של ספרים שכתובים בצורה "זורמת" ו"קולחת". סגנון הכתיבה מדמה תהליך חיים של אדם, ומה שעובר עליו ביום יום.
לא נדיר למצוא ספרים שמתחילים ב:
"קמתי בבוקר, נעלתי נעלי בית והלכתי להשתין. שמתי לב שנגמרה משחת השיניים אז לקחתי חדשה מהארון. הבטתי בדמות המשתקפת מהמראה מולי ותהיתי - מי זה?"
או בגרסה המדברת בגוף שלישי:
"הוא קם בבוקר, נעל נעלי בית והלך להשתין, הוא שם לב שנגמרה משחת השיניים אז הוא לקח חדשה מהארון. הוא הביט בדמות המשתקפת מהמראה מולו ותהה - מי זה?"
לא חסרות דוגמאות לספרים כאלו, דעתי האישית שזה אינו כלול בהגדרה ספרות.
גם לא מאמר.
ולא הגיג.
בעידן האינטרנט קראו לזה בלוג, ולא צריך לחשוב יותר מידיי כדי להבין שאין שום עניין בחיים בינוניים של סתם אנשים.
הרי הספרים הגדולים גורמים לך להזדהות עם הגיבור, להעריץ אותו, לקבל חלק מכוחותיו/מאהבותיו...
לכל אחד יש בנאליות בבית, עם עצמו. למה צריך לקרוא על בנאליות של אחרים?
זה שיש הוצאות לאור שמסוגלות לממן כאלו הגיגים ולפרסם אותם זו בעיה. עצם זה שיש חנויות ספרים שמקדישות לספרים כאלו את כל חלון הראווה - זו בעיה גדולה יותר.
אבל למה אנחנו צריכים לקנות את הספרות הזאת? את זה אני ממש לא מבין. נבצר ממני...
דרך אגב, ההתיחסות כאן היא לספר מסויים שהתחלתי לקרוא השבוע לאחר שקיבל מדף והמלצות מעולות. אבל מהקריאה בו עולה כי הוא סתם בלוג שמישהו בחר להדפיס...