חפש מאמרים:
שלום אורח
03.06.2020
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

מתוך מוסף ספרות "הארץ": ביקורת ספר "זיכרון במחלוקת" (התפרסם ב- 8.11.2000) מאת ד"ר אורית גלילי צוקר

בעוד הפובליציסטים בעיתונות מתפלמסים בשאלה מי הוא ממשיכו של רבין, האם אהוד ברק או שמעון פרס, ובניתוחיהם מתערבבות העדפות אישיות ופרפסקטיוות קצרות טווח, מצויה תשובה – מנוסחת ברהיטות ומנומקת להפליא – בתוך אנתולוגיה מרתקת העוסקת בבחינתם מחדש של המושגים מיתוס, לאומיות, ודמוקרטיה דרך האירוע של רצח רבין.

על פי יישום מודל הסמכות הכריזמטית של מקס ובר ומתודולוגיית המחקר של חותם קובץ המאמרים ועורכו, ד"ר לב גרינברג, שלפיה שני התהליכים – מיסוד הדמוקרטיזציה בישראל ויישום הסכם אוסלו – כרוכים זה בזה בלי יכולת להינתק, שניהם, ברק ופרס, לא רק שאינם באופן קטגורי ממשיכיו של יצחק רבין, אלא שתקופת שלטונם וסגנון מנהיגותם מהווים נסיגה ניכרת לאחור.

הגישור בין שני התהליכים, שלום ודמ וקרטיזציה, הוא האתגר העיקרי של כל מנהיגות פוליטית, אך מאחר שדרכו של רבין נקטעה, קשה מאוד להמשיך בדרך לא סלולה. הניתוח של גרינברג קובע כי התשתית לרצח רבין נוצקה, למעשה, עשור לפני אוסלו ולפני 4 בנובמבר 1995, כאשר שלוש היריות של יגאל עמיר קטעו את חייו של רבין בכיכר העיר. מקורה הוא בשיח המיתולוגי שאיפיין את מערכות הבחירות של 1984 ,1981 ו-1988.

שיח זה, אשר לשתי המפלגות הגדולות היה אינטרס להנציח אותו על מנת לשמר את שלטונן, קיבע את הכיבוש, והוציא את הפלסטינאים מן המרחב הפוליטי, גם בעבור הימין וגם בקרב השמאל. המיתוס ששימש את הימין הוא "ארץ ישראל", ואילו הטרמינולוגיה ששימשה את השמאל להצדקת הכיבוש היא "אין עם מי לדבר". שתי המפלגות הגדולות גייסו תמיכה ציבורית באמצעות הסמלים והמיתוסים המקוטבים של איבה לאחר, אך בפועל שיתפו פעולה במדיניות המשמרת את המצב שנוצר. ממשלות האחדות הלאומית, על השיח המיתולוגי שלהן, יצרו התאמה בין שיח בלתי דמוקרטי מנותק ושמרני בפוליטיקה הישראלית פנימה ובין מציאות חיצונית בלתי דמוקרטית של שלטון צבאי כפוי על הפלסטינאים.

השיח המיתולוגי דחק כל דיון ענייני ופתרון מע שי של בעיות הן בתחום מערכת היחסים עם הפלסטינאים והן בנושאים אחרים שלא הצליחו לעלות על סדר היום הציבורי (עמ' 136-135). רבין, בין אם במודעות מלאה או חלקית, בין אם במתכוון ואם מתוך תגובה פרגמטית למצבים משתנים, ניסה להיחלץ מן העימות המיתולוגי שמאל-ימין ולהבנות פוליטיקה חדשה, שהעימות בה הוא בין העולם המיתולוגי הישן של המשך הסכסוך ובין עולם פרגמטי חדש של הידברות ופשרה. מעשה השינוי האדיר שחולל רבין חייב לפרק של מיתוסים ישנים רבים.

פירוק אחד כזה היה הכרזתו מעל בימת הכנסת בדיון על אוסלו: "לא כל העולם נגדנו". עשיית שלום חייבה לנטוש את הזהות המסתגרת המתגבשת בתגובה לעוינות המדומיינת של כל העולם. רבין גם לא הסתפק במנטרה "אין עם מי לדבר" אלא חיפש וחתר למצוא שותף להידברות, עד שהשלים עם העובדה כי יהיה זה אש"ף בהנהגת יאסר עראפת. תהליכי דמוקרטיזציה, לפי גרינברג, מתרחשים בעתות משבר של ההסדרים הפוליטיים הישנים ובתנאים של העדר לגיטימציה להסדרים חדשים, ועל כן נודעת חשיבות מכרעת ליכולתה של המנהיגות להעניק להם לגיטימציה.

המקום המרכזי שהיה למנהיגותו של רבין בתהליך הוא שחייב לפגוע בו אישית, תחילה בתדמיתו באמצעות כרזות והשמצות, וכשזה לא הועיל – באמצעות רציחתו (עמ' 131 ). בקובץ המאמרים הכלולים באנתולוגיה, אשר באורח מפתיע למדי אינם מדיפים מתוך שורותיהם את אותו יובש מוכר המצוי תדיר בפרסומים של מכוני המחקר של האקדמיה, מנסה קבוצת הכותבים לזקק בדרך מלאת מוקשים – "כי בעוד טקסי זיכרון לרבין מחייבים התבוננות אוהדת מבפנים מזמין הדיון האקדמי בחינה מפרקת מבחוץ" (עמ' 44) – נתיב תובנה חדש לאירוע הטראומטי ביותר ברצף החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל.

השאלה המרכזית שבה עוסקת האנתולוגיה היא מדוע יצחק רבין לא רק שלא הפך למיתוס, אלא גם זכרו נותר שנוי במחלוקת. מדוע הפך רבין לסמל לסקטוריאליזציה העוברת על החברה הישראלית ולא סמל לאחדותה? מדוע היחס לרבין יישאר מסוכסך בתוך עצמו ונטול פתרון מוסכם? התשובות באנתולוגיה מכאיבות עוד יותר מהשאלות הדטרמניסטיות: בניגוד לימי הזיכרון האחרים, כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, שבהם הנרצחים והנופלים מצויים בלב לבו של המעשה הטקסי, יום הזיכרון ליצחק רבין הוא במובן מסוים כלל לא יום זיכרון: מהות קיומו היא לעשות מעשה, למנוע את הישנות המקרה.

דמותו של רבין היא שולית ומשמשת רק הדגמה לכך שאירוע כזה יכול להתרחש. הנצחת רבין היא איפוא מכשיר. היא מיועדת לכונן אזרחים דרך סוציאליזציה ישירה , ולכן היא נתונה כל העת, אפילו בעת התרחשותה, לביקורת על מידת יעילותה. במלים פשוטות: מלחמה נוספת לא תלמד בהכרח על כישלון של טקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנרצחים בשואה, אך רצח פוליטי נוסף יוגדר ככישלון של פרקטיקות ההנצחה של רבין (עמ' 60-59).

ד"ר מיכאל פייגה, המשיב באנתולוגיה על כמה שאלות העוסקות בהנצחתו של רבין, מציע במאמרו עוד שלושה הסברים לזיכרון השנוי במחלוקת של ראש הממשלה הנרצח. הוא טוען כי יום הזיכרון ליצחק רבין הצטרף אמנם למסורת מבוססת היטב של ימי זיכרון קודמים, אך הנצחתו של רבין נפלה קורבן לשינויי העתים, והיא מתקיימת בתקופה שבה כל מושג ההנצחה עובר תחת מכבש הביקורת המפרקת. הסבר שני גורס כי בחברה הישראלית של היום אין יכולת "לקבע" או "להקפיא" דמות מוסכמת של רבין, ועל כן ההנצחה היא שהופכת להוכחה החיצונית לגדולתו של האדם.

כל ניסיון להוכיח את הגדולה של רבין מתוך הביוגרפיה נתקל בהתנגדות, וכל הנצחה של רבין היא בהכרח של דמות חלקית וחסרה, תואמת את רצונותיו של צד אחד ויוצרת ניכור אצל צדדים אחרים. יוצא איפוא שגדולתו של רבין מוגדרת באופן סיבובי: כמי שבני הנוער הדליקו נרות לזכרו וכמ י שנשיא ארצות הברית טבע לכבודו את המלים "שלום חבר". באותו הרגע שמנסים לפרט את חשיבותו ואת גדולתו, נכנסים לעימות פוליטי סוער על נושאים ההנתונים היום במוקד המחלוקת, וכך, ניסיון לכבד את זכרו של רבין מביא דווקא לחילול זכרו (עמ' 52).

ההסבר השלישי הוא הסבר מעיק, המטיל את האחריות על מחנהו של רבין. פייגה טוען שההנצחה של רבין, שנעשית בעיקר בידי הקבוצה החברתית של מוקירי זכרו, טומנת בחובה פוטנציאל חתרני נגד עצמה. באיזה אופן? מיתוס המקבע משמעויות ויוצר דמות פלקטית אינו מקובל בעיקרון על אלה שנושאים את דגל ההומניזם והרציונליות, ואילו אלה הנושאים דגל זה הם אותו הציבור המרכיב את "מחנה השלום", בעל ערכים ליברליים והומניסטיים, הנקרא לעשות את מה שהוא מטיף נגדו: ליצור הנצחה מונומנטלית של גיבור.

שאלה אחרת העולה מן האנתולוגיה היא מדוע ימי הזיכרון של רבין אינם בסיס להסכמה רחבה בנוגע לערכי הדמוקרטיה וכבוד לזולת, ומדוע הפך הרצח לאירוע המגלם בתוכו כמעט את כל השסעים המפלגים את החברה הישראלית – בין שמאל לימין, בין דתיים לחילוניים, בין אשכנזים למזרחים, ואפילו בין תל אביב לירושלים? מתיזה מעניינת של ד"ר ורד ויניצקי-סרוסי עולה כי רצח רבין ומשמעותו הפוליטית נוכחים בתל אביב אך נפקדים מירושלים. גופתו של רבין טמונה בהר הרצל, אך נשמתו נחה בתל אביב.

ירושלים היהודית, לפי ויניצקי-סרוסי, אינה מסוגלת להתמודד עם זכרו של רבין, ואילו תל אביב, לעומת זאת, מחבקת אותו והופכת את זכרו למרכיב מרכזי בזהותה הישראלית, וכך בונה את עצמה כעיר בירה חלופית של מדינת ישראל. אך אי אפשר שלא לדון בהחמצה הגדולה, כפי שנאמר בפתיחתה של רשימה זו, של מי שמכונים "ממשיכי דרכו" של רבין. מ

סקנת עורך האנתולוגיה היא כי בחירות 1992, בניגוד לשתיים שבאו בעקבותיה, 1996 ו-1999, היו מהפך של ממש: ה"הם ואנחנו" המיתולוגי הוחלף בשיח ענייני על השאלות המעשיות והעתידיות של מדינת ישראל. היה מובן מאליו כי לרבין יש מחויבות כלפי ציבור הבוחרים להביא בתוך ארבע שנים רשימה של הישגים, בראש ובראשונה בתחום היחסים עם הפלסטינאים, אבל גם בסדר היום החדש של חינוך, בריאות, תחבורה ותעסוקה.

רבין לא היה איש של סיסמאות מהסוג של "צו פיוס" ו"ממשלה של כ-ו-ל-ם". הוא לא ניסה לאחד באמצעות טשטוש אלא באמצעות חידוד, ולכן הוא נרצח. הוא הגן על מעמדם הדמוקרטי של הפלסטינאים אזרחי ישראל כשותפים פוליטיים. הוא עשה זאת כנגד התביעה "להיש ען על רוב יהודי" ובעימותים עם הקיצונים היהודים הוא גינה את המתנגדים לשלום וטען שהם שותפים סמויים של החמאס בניסיון להכשיל את הסכם אוסלו. מדיניות השלום שלו הובילה לפתיחת מרחב פוליטי לפלסטינאים בשטחים, וכך חשפה את הזיקה ההדוקה בין שלום לדמוקרטיה. נראה כי הפחד להמשיך בדרכו עומד ברקע כל השגיאות של ממשיכי דרכו.

בעוד שרבין טיפח שיח ישיר עד בוטה וניהל את המחלוקות והמאבקים האמיתיים, לא המדומים, לא ניצב איש אחרי הרצח באותה עמדת מנהיגות שבה ניצב רבין, בוודאי לא שמעון פרס, הסמל המובהק ביותר של הפוליטיקה המיתולוגית של שנות השמונים. פרס לא התחיל את המו"מ על הסדר הקבע כנדרש במאי 1996, הוא התנער מהסכמי ביילין אבו-מאזן שהושגו ערב רצח רבין, והוא לא ביצע את הנסיגה מחברון.

מאז יום הרצח החלה הפוליטיקה את צעידתה לאחור לעבר הסולידריות המיתולוגית הבטוחה והידועה עם האיבה לאחר והקיטוב של שמאל ימין (עמ' 144). ה"שמאל" בהנהגתו של פרס בנה מחדש את השיח המיתולוגי הישן של שמאל-ימין באמצעות אימוץ התפיסה של ה"ימין", שלפיה הגורם למשבר הוא הקיטוב בעם ולא תוקפנותם, קיצוניותם ואופיים האנטי-דמוקרטי של מתנגדי השלום.

המדיניות של פרס ב-1996 לטפח את ה"אחדות בעם" ולפייס את המתנחלים, שחלקים ממנה מאפיינים גם את התנהלותו השלטונית של ברק, עוצבה בתגובה לרצח והיא מצדיקה אותו בעקיפין. בהקשר זה יש להעיר כי הפרשנות המאשימה בעקיפין את רבין ברצח שלו עצמו מקובלת היום על חוגים נרחבים, והיא מסיטה את השיח הציבורי מדיון ענייני במדיניות של רבין ובהתנגדות האלימה שעוררה.

במקום דיון ענייני פונים לשיח על אחדות לאומית מדומה, שיח המתעלם מן המחלוקות המדיניות ומתכחש לריבוי הזהויות התרבותיות המרכיבות את ישראל. התעלמויות אלה, קובע הד"ר לב גרינברג, מחריפות את המשבר ומזרזות את התפרקותה של ישראל לרסיסים.

לבלוג של אורית גלילי

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

ד"ר אורית גלילי - צוקר, ממארס 2011 משמשת כראש הצוות לתקשורת פוליטית של יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו. עיתונאית "הארץ" לשעבר, בעלת תואר שלישי בתקשורת פוליטית ומחברת של שני ספרים בתחום מחקר זה. מלמדת את הקורסים מנהיגות פוליטית בעידן המדיה החדשה וסוגיות במיתוג ושיווק פוליטי באוניברסיטאות בר אילן ותל אביב.

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורית גלילי - צוקר

מאת: ד"ר אורית גלילי - צוקראקטואליה18/08/14603 צפיות
לפני 24 שנים הייתי עיתונאית ב"הארץ", ופעם כתבתי משהו שלא נשא חן בעיני אהוד אולמרט. הוא שיגר מכתב לעורך, שלא ראיתיו, כיוון שהוגדר בעיתון כ"נבזי ומלוכלך במיוחד". אלה היו השנים העליזות של אולמרט. הוא חגג את השררה עד הסוף, ביהירות, גאוותנות וזחיחות אין קץ. עיתונאיות כמוני וכמו עמיתתי חנה קים, שעסקה בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד בבחירות 88', הוא לא ראה ממטר, ומנהלת הלשכה שולה זקן מעולם לא חשבה שעליה לחזור אלי במסגרת תפקידי... המשך במאמר

מאת: ד"ר אורית גלילי - צוקראקטואליה19/01/111078 צפיות
הכרעת הדין במשפט נשיא המדינה לשעבר משה קצב זכתה להערכה מקיר לקיר. אך דווקא הפרק שכולל התקפה משונה של הרכב השופטים על אמצעי התקשורת מותירה תחושה לא נוחה שיכולה להקרין גם על מסקנותיהם הגורפות לגבי אשמתו של קצב.

מאת: ד"ר אורית גלילי - צוקרדמוקרטיה ושלטון23/12/10963 צפיות
כניסת נשים למקצוע העיתונות, או בז'רגון, הפמיניזציה של אמצעי התקשורת, היא אחד הגורמים המרכזיים אשר באמצעותם הוסברה בעשורים האחרונים מהפכת הסיקור האמריקאית כלפי מעשי ניאוף של פוליטיקאים גברים. אל ישראל זה הגיע באיחור – אבל הגיע. מהפכה ברוכה זו יכולה להסביר את ההבדלים בסיקור המשוחרר והראוי של אמצעי התקשורת בפרשת מינוי מפכ"ל המשטרה, לעומת הסיקור בפרשת מינוי הרמטכ"ל.

מאת: ד"ר אורית גלילי - צוקראקטואליה11/12/10870 צפיות
ג'ו מור היתה בשנת 2001 יועצת מיוחדת לשר התחבורה סטפן באיירס בממשלת הלייבור השנייה של טוני בלייר. לרוע מזלה היא שיגרה ב-11 בספטמבר 2001 – יום הפיגוע במגדלי התאומים – מייל בו נכתב: "זהו יום טוב כדי לקבור חדשות רעות".

מאת: ד"ר אורית גלילי - צוקראקטואליה09/12/10827 צפיות
בתחילת השבוע, בהרצאה שקיימתי בראשון לציון, נשאלתי על ידי מישהו בקהל מדוע אינני מעריכה את ציפי לבני, מנהיגת קדימה. שאלתו השנייה היתה: מדוע הסתפקתי בכך ואינני מרבה עוד יותר למתוח עליה ביקורת. השאלה שלו באה בעקבות ראיון שנתתי כמה ימים קודם לכן לאילה חסון בתוכנית "הכל דיבורים".

מאת: ד"ר אורית גלילי - צוקראקטואליה19/11/10953 צפיות
כמרצה לתקשורת אני שומעת לא מעט תלונות על כך שהמדיה מכתיבה את דעתה – ממש בכפייה ובעריצות – על קהל צרכניה. הקובלנה החוזרת ונשנית, בקרב סטודנטים ובעיקר בציבור הרחב, נשמעת בנוסח די אחיד: “מדוע שלא נקבל את העובדות והנתונים מהתקשורת ואז נחליט לבד? איננו רוצים את תכתיבי הפרשנות של העיתונאים”.

מאת: ד"ר אורית גלילי - צוקראקטואליה22/08/101258 צפיות
מסקנות לגבי תפקיד ותיפקוד התקשורת כעולה מהתפתחות פרשת מסמך גלנט תוך השוואה לפרשת ווטרגייט - מתוך בלוג תקשורת של ד"ר אורית גלילי, העוסק בנושאי פוליטיקה ותקשורת.

מאמרים נוספים בנושא ספרות

מאת: אדיר בנימיניספרות18/08/182208 צפיות
האמירה הברורה בנוגע לחוסר האפקטיביות של מדיניות ענישה מחמירה, בשני ספרים קלאסיים: "מכתבים פרסיים" ו"אוטופיה".

מאת: ירון כהןספרות01/06/171154 צפיות
מי שאמר שבעידן האינטרנט אנשים יקראו פחות כנראה לא לקח בחשבון את העבודה שאנחנו קוראים בו כל היום, מאתרי חדשות ועד מדיה חברתית, וכבר רגילים למצוא מידע שמעניין אותנו מאוד בדרך זו. זה גם מה שמעורר בנו יותר את הצורך להיחשף מדי פעם לספרות יפה, ספרות מעניינת ומאתגרת את החשיבה שלנו ואת הידע על העולם.

מאת: nisim ohanaספרות02/04/17814 צפיות
כתבתם ספר פנטזיה מרתק, ואתם מעוניינים גם לפנות לקוראים באירופה? הוצאתם ספר ילדים צבעוני ואתם מעוניינים שגם הילדים בצרפת יקראו אותו? כדי לעשות זאת, יש כמה דברים שכדאי להביא בחשבון.

מאת: גיא ביסמוטספרות29/10/161351 צפיות
סדנת כתיבה יוצרת ברוח הביבליותרפיה היא סדנה עבור אנשים שמכירים בכוחה של הכתיבה האישית האותנטית ככלי להבנה וגילוי עצמו כמו גם ליצירת חיבורים עמוקים של הזדהות בין המשתתפים בקבוצה. במאמר זה אתאר בקצרה את השתלשלות העניינים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי.

מאת: ריקי שחםספרות27/01/161993 צפיות
מתוך אלבר קאמי ה"שיבה לטיפזה”

מאת: שרון צרפתיספרות25/01/161705 צפיות
במספרות החלו לספק את הדרישה עבור תוספות אלה שרק הלכה וגדלה עם הזמן, כאשר נוצרו כל מיני שיטות עבור ההוספה של תוספות אלה אל השיער הטבעי ברמה כה גבוהה שנראה כי המראה הוא אחיד וטבעי לגמרי

מאת: אבי בכרספרות22/01/162483 צפיות
חיים נחמן ביאליק הוא גדול המשוררים העברים בזמן המודרני, על כך נדמה כי אין עוררין, חיים נחמן ביאליק השפיע רבות על התרבות היהודית ועל ההוויה היהודית המודרנית, הקריירה הספרותית של חיים נחמן ביאליק היותה נקודת מפנה בספרות העברית המודרנית.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica