הוא והיא עומדים לפני חתונה. שניהם בטוחים שמרגע שיתחתנו, הכל יהפוך לטוב יותר. הם יחיו בשלווה, וגם על הבעיות יתגברו בנקל, בלי להותיר צלקות כלל. הם יאהבו זה את זו יותר מכל דבר אחר בעולם, יעניקו ללא גבול, יבינו לליבו של השני, ויהיו זה לצד זו בכל המשברים, בכל סוגי התקופות בחיים, ויהי מה. בקיצור, מעתה החיים יהיו הרבה יותר שווי ערך. הוא מרגיש שכעת יש לו אישה שתעניק לו, והיא מרגישה שיש לה גבר שיעשה למענה.
ולבסוף, פיצוץ. אכזבה אחת גדולה.
אבל למה? איפה הייתה הבעיה? היתכן שחיי נישואין הם לא חיים טובים יותר? היתכן שאנו טועים?
נק' ההתחלה
זה מתחיל לאחר החתונה, כשכל אחד מהם מגלה איזשהו חיסרון אצל האחר.
פתאום הוא רואה שהיא מנהלת את משק הבית באיטיות או בחוסר יעילות, או מגלה פגם חיצוני כלשהו, או מבחין שהיא כעסנית. פתאום היא מגלה בו פגם חיצוני כלשהו, או מבחינה שהוא טיפוס כעסן, או חסר החלטיות. וכן הלאה, חסרונות יש תמיד בשפע.
פתאום האשליה נמוגה.
שניהם ציפו לחיים טובים יותר, עם האדם היפה, הטוב והיעיל ביותר. וגם אם לא, הם לכל הפחות ציפו לגשר בדרך כלשהי על הפערים. אבל איך עושים זאת? ולמה בכלל זה קורה?
שורש הבעיות
כשהוא או היא מצפים לאדם טוב ויעיל שיספק את צרכיהם ויעניק להם, שיעורר התפעלות בקרב בני משפחתם וכו', הם בעצם מבקשים להביא את יצר הקנאה, התאווה והכבוד שלהם - על סיפוקו. לא לחינם אמרו חז"ל: "הקנאה, התאווה והכבוד - מוציאין את האדם מן העולם". שלושת מידות הרסניות אלו הן מנת חלקו של כל אדם, וחובה על כולנו לנסות לשבר את טבענו, כדי להכניע את היצר.
התנהגות אנוכית זו, היא שיוצרת את האכזבה הגדולה לאחר הנישואין, ובכוח כל אחד ואחת מאיתנו למנוע אותה לפני (וגם אם את/ה כבר נישאתם, זה עדיין לא מאוחר).
כשהאכזבה ההיא מגיעה, האדם שואל את עצמו: "האם לא טעיתי כשבחרתי באישה הזו?", וכן היא שואלת את עצמה: "איפה הגבר שחשבתי שהוא?".
הנישואין הינם מתנה יקרת ערך שהוענקה לאדם, כדי לסייע לו להתגבר על אנוכיותו ובדידותו. לכן בעת גילוי אותו פגם, על האדם להבין שגילוי זה הוא מעין מנוף, להרימו מעלה ולסייע בעדו להתגבר ולהכניע את אותו יצר. אין כל טעם לחשוב "נישאתי לאדם עם פגם", מאחר וגם אם הוא/היא יתחתנו עם אחר/ת - יתגלה פגם אחר, ומי יודע אם לא יהיה גרוע יותר...
על האדם (וכן על האישה) לשקול את כל הפגמים של אישתו, כנגד הסכמתה לאהוב אותו להוות שותפה טובה למשך כל חייו, על אף כל הפגמים שהיא מצאה בו (כי הרי לכל אדם יש, ובד"כ אין סיכוי שאחד מביניהם לא מבחין).
ולבסוף, יש לזכור שזהו אחד מאתגרי הנישואין הרבים, ולראות את המציאות בעין אובייקטיבית; כי פגמים תמיד יהיו. הבעיה היא לא בהם, אלא בצורה בה אנו מקבלים אותם.
