חלקת מים קטנה
השתכשכה לה בירכתי התמונה.
האופק היה צבוע בגווני תכול ואדמדם.
תורן של ספינה בלתי נראית, חלף
כשהוא מותיר שובל חלבי רך.
מאד רצה לראות את החלק החבוי מן העין,
במעין סקרנות שאינה יודעת שובע.
אך ככל שהזדקף במושבו לא יכול היה
אלא להגיע למסגרת הכבדה, עשוית העץ המוזהב
שחתמה את התמונה מכל עבריה.
לא ידע אם דמיונו מתעתע בו
או שמא יד אמן הייתה בדבר,
מישהו שיד ההשראה לקחה אותו
לאותם מחוזות בהם חונה גם דמיונו שלו
לאחר המריאו מן החולין של היום יום.
מימין נראו רמזים קלים של אפור
שלא נתנו מידע מספיק אם היו טבעות עשן
או התקבצות בראשיתית של ענני נוצה
בהם מתכסה לעיתים השחר המוקדם
לפני שייתם תפקידו ויום נחוש יותר ירד על הארץ.
במרכז, מבעד לחוטי השתי והערב של בד הקנבאס
נראו מריחות קלושות של מברשת
שניסתה כנראה לומר משהו כחולי.
אולי נשיקת השפתיים הארוטית של השמיים לים
שמאז ועד עולם לא תחדל, אלא בבוא האפילה.
רק משמאל נראתה בבירור דמותו הדהויה של ההלך
שאולי בעטיו באה לעולם התמונה כולה,
ועולם שלם של התרגשות נצטייר לו לאמן
בעת שהרהר על משהו מרפרף, לא מוגדר,
ההולך מכאן לשם בדרך כל הארץ...