תאונת דרכים היא לא רק כאב למשפחה. תאונת דרכים היא נזק פיזי, פסיכולוגי, ביולוגי, פיזיולוגי, כלכלי, מנטלי, אישי וחברתי.
ממשלות ישראל לדורותיהן ניסו להתייחס לנושא תאונת דרכים , מניעיה והתוצרים שלה באמצעות כל מיני שיטות כגון - שלילת רישיון למשל, דוחות משטרה שיתריעו מהתנהגות פזיזה בכביש, ועוד.
ממשלות ישראל לדורותיהן הבינו את העובדה הבאה – מניעת תאונת דרכים דורשת שיתוף פעולה אדוק ותמידי בין משרדי ממשלה שונים ולא רק משרד התחבורה, עירובן של הרשויות המקומיות בתוכנית מניעת תאונת דרכים הבאה, והתייחסות כבדת ראש לפרמטרים שונים כמו: גורמי אכיפת החוק.
עברו עשרות שנים וניכר כי שינוי של ממש אין. יש עליות וירידות במספר ההרוגים והפצועים, יש שנים יותר טובות ופחות טובות, אך עדיין תאונת דרכים היא מכת מדינה.
חלק מהאסטרטגיה הממשלתית לצמצום של תאונת דרכים , הוא שימוש במערכת אכיפה אוטומטית.
השאלה אשר עולה אוטומטית במוחו של אדם פשוט - המעוניין במניעת תאונת דרכים הבאה, בהפעלת לחץ על הנהג והנהגת הישראלית באמצעות דוחות משטרה והדוגל בהפעלת שלילת רישיון כגורם מתריע – היא האם זו הדרך לפעול? האם מערכות אכיפה אוטומטיות הן אשר ישנו את המספרים של ההרוגים והפצועים במדינת ישראל.
תאונת דרכים היא מכה יצקצק ראש הממשלה, האזרח הקטן יצקצק על דוחות משטרה ועל שלילת רישיון .
האזרח הקטן, הפשוט, מן המניין, תופס אחרת את תופעת תאונת דרכים ואת שלילת רישיון ואת דוחות משטרה .
האמת? כולם אבודים ואובדי עצות, מבולבלים וסוג של חסרי אונים בשל הנתונים המכאיבים והתמונות המרוחות בעיתון.
תאונת דרכים זה ביטוי כה שכיח באמצעי התקשורת עד שכבר האוזן של האדם הרגילה לשמוע ביטוי זה באופן תכוף מדי, לא מתרגשת,
המסר מגיע למוח ואין פעימת לב כואבת, האדם פשוט עובר הלאה.
ולא כך צריך להיות הדבר – כן שלילת רישיון או לא שלילת רישיון , כן דוחות משטרה או לא דוחות משטרה ,
חייב להיות קונצנזוס לאומי בנושא.
קונצנזוס שאכן כולל את כל הרשויות המקומיות, משרד התחבורה, משרדי ממשלה אחרים וגורמי אכיפת החוק.