"הכפיל" של פיודור דוסטויבסקי- ניתוח

ישנן שתי סוגיות מאוד חשובות שעולות מהרומן "הכפיל" של פיודור דוסטויבסקי, והן המתח בין האני לאחר והמתח בין שפיות לטרוף. שתי סוגיות אלו שזורות אחת בשנייה ברומן. מבחינה פסיכיאטרית, המצב שמתואר ברומן נקרא "תסמונת קפגרא", שבה אדם חושב שהוא עצמו או אנשים אחרים בחייו הוחלפו על ידי כפילים. תסמונת זו מבטאת את אחד הפחדים האנושיים הבסיסיים- הפחד מאובדן העצמי. אך ניתן להסתכל על הארועים שנמצאים בספר כאוסף של אשליות פסיכוטיות-פרנואידיות של אדון גוליאדקין. הפגישה הראשונה של אדון גוליאדקין עם כפילו היא טראומטית מאוד, הוא לא מאמין למראה עיניו ("מה, מה זה?" "האומנם, ממש יצאתי מדעתי?") ונכנס לשוק ומתמוטט ("נצטעק מתמהון ואימה; רגליו פקו" "כל עורקיו הרעידו, ברכיו קרסו, נחלשו, והוא צנח"). תגובה ראשונית קיצונית זו היא ההתחלה של הדרדרותו של אדון גוליאדקין לטירוף. נכתב: "זה היה אדון גוליאדקין אחר, אחר לגמרי, אך בו בזמן גם דומה בהחלט לראשון- אותה הקומה, אותו המבנה, אותו הלבוש, וגם הקרחת דומה, כללו של דבר, שום פרט, שום פרט בתכלית לא נשכח לשם הדמיון הגמור, עד כדי כך, שאילו הועמדו זה בצדזה לא היה איש, שום איש בהחלט, נוטל עליו לקבוע, מי הוא, בפירוש, גוליאדקין האמיתי, ומי הוא המלאכותי, מי הוא הישן-ישן ומי החדש-חדש, מי הוא המקור ומי ההעתק."