חפש מאמרים:
שלום אורח
16.09.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

"הכפיל" של פיודור דוסטויבסקי- ניתוח

מאת: דורון מוסנזוןספרות25/02/20111949 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

ישנן שתי סוגיות מאוד חשובות שעולות מהרומן "הכפיל" של פיודור דוסטויבסקי, והן המתח בין האני לאחר והמתח בין שפיות לטרוף. שתי סוגיות אלו שזורות אחת בשנייה ברומן. מבחינה פסיכיאטרית, המצב שמתואר ברומן נקרא "תסמונת קפגרא", שבה אדם חושב שהוא עצמו או אנשים אחרים בחייו הוחלפו על ידי כפילים. תסמונת זו מבטאת את אחד הפחדים האנושיים הבסיסיים- הפחד מאובדן העצמי. אך ניתן להסתכל על הארועים שנמצאים בספר כאוסף של אשליות פסיכוטיות-פרנואידיות של אדון גוליאדקין. הפגישה הראשונה של אדון גוליאדקין עם כפילו היא טראומטית מאוד, הוא לא מאמין למראה עיניו ("מה, מה זה?" "האומנם, ממש יצאתי מדעתי?") ונכנס לשוק ומתמוטט ("נצטעק מתמהון ואימה; רגליו פקו" "כל עורקיו הרעידו, ברכיו קרסו, נחלשו, והוא צנח"). תגובה ראשונית קיצונית זו היא ההתחלה של הדרדרותו של אדון גוליאדקין לטירוף. נכתב: "זה היה אדון גוליאדקין אחר, אחר לגמרי, אך בו בזמן גם דומה בהחלט לראשון- אותה הקומה, אותו המבנה, אותו הלבוש, וגם הקרחת דומה, כללו של דבר, שום פרט, שום פרט בתכלית לא נשכח לשם הדמיון הגמור, עד כדי כך, שאילו הועמדו זה בצדזה לא היה איש, שום איש בהחלט, נוטל עליו לקבוע, מי הוא, בפירוש, גוליאדקין האמיתי, ומי הוא המלאכותי, מי הוא הישן-ישן ומי החדש-חדש, מי הוא המקור ומי ההעתק."

אחרי זה גוליאדקין חושב שהוא חולם, ומנסה לצבוט את עצמו. משלב זה גוליאדקין נופל יותר ויותר עמוק לטירוף ולאובססיה לכפיל שלו. העובדה שהוא מתאר בפירוט את דמיונו של הכפיל אליו ואף מתייחס אליו בתור "האדון גליאדקין השני" מעצים את את תחושת האימה של איבוד הזהות העצמית, עד לנקודה שאתה עצמך לא יודע מי אתה. הכפיל אט אט הורס את שמו הטוב של גליאדקין, גורם לחבריו להפסיק לדבר איתו, מכניס אותו לחובות בשמו, גורם למשרתו לעזוב אותו, ובסופו של דבר לאבד את משרתו ולשלוח אותו לבית חולים פסיכיאטרי. הרעות שנוחתות עליו והצלחתו של הכפיל לעומת כשלונו שלו מושכים את אדון גוליאדקין לתהומות הטירוף עד שהוא פונה לשמיים "אנא בטובכם, הואילו לשנות, צוו-נא לשנות ולבטל את חילופי-המרמה, חילופי-הפשע השירורתיים, שאין דוגמתם" ובסופו של הרומן הוא משתגע לחלוטין, "בקול מתייפח, משלים עם האנשים ועם הגורל כשהוא אוהב [...] גם את תאומו הרשע, שכנראה אף לא היה רשע כעת, ואף לא תאום לאדון גוליאדקין, כי אם איש זר לגמרי", אך כמה עמודים לאחר מכן "עיניו חשכו; נדמה היה לו שמחנה שלם שיירה שלמה של גוליאדקינים דומים מתפרצים בעד כל דלתות החדר". בשלב סופי זה, הוא משלים עם כפילו ולאחר מכן מאבד את היכולת להבחין בין האמיתי למזויף, בין עצמו לאחרים, ומאבד כל זכר לשפיותו.

כמו שהזכרתי, הרומן מתייחס לפחד הראשוני של אובדן העצמיות, וניתן לראות זאת בסוף הדרמטי והמזעזע שבו כל גבול בין העצמי לאחר נשבר. ניתן לומר שהכפיל היה למעשה חלק מאישיותו של גולאידיקן עצמו, חלק אפל שמניע אותו להרס עצמי, ושכל המעשים שמיוחסים לכפיל הם למעשה מעשיו של גוליאדקין עצמו שמתחמק מאחריות על מעשיו ועל החלק היותר אפל בנפשו. אפשר לראות בכפיל את אריכיטיפ "הצל" של יונג- הצד ההרסני והאפל באישיות ובתת מודע שלנו שמשתחרר אצל גוליאדקין. בסוף הספר הוא משלים עם הכפיל, עם החלק באישיותו, אך זה רק זורק אותו עמוק יותר למערבולת של פרנויה. הוא למעשה מאבד את עצמו בתוך עצמו. הרומן מייצג את הפחד הנוראי של להתמסר לחלקיך האפלים ביותר, ומשמש כמעיין אזהרה- לא ליפול לטירוף ולא להכנע לגחומתיו של התת מודע שלך.

 



תגיות המאמר: הכפיל, פיודור, דוסטויבסקי


 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

דורון מוסנזון, סטודנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולחינוך באוניברסיטה העברית.

ליצירת קשר- norod005@gmail.com

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת דורון מוסנזון

מאת: דורון מוסנזוןתרבות דיגיטלית25/05/13956 צפיות
בקטע זה אני דן באתגר שעולם האינטרנט מציב בפני החינוך במאה ה-21, ומנסה לחשוב על אופציות של חינוך המתאים לעולם הדיגיטלי והטכנולוגי בהתאם לעקרונות הפדגוגיה הביקורתית.

מאת: דורון מוסנזוןחינוך ולימודים - כללי25/05/13927 צפיות
בחינה של "פרדוקס השחרור" בגישת הפדגוגיה הביקורתית דרך בחינה של תפיסת החירות בגישותיהם של הרברט מרקוזה, אריך פרום, וג'ונת'ן קוזול.

מאת: דורון מוסנזוןסוציולוגיה27/07/119605 צפיות
תת-תרבויות נוער הן נושא מרתק שמהווה הצצה לעולמם של בני הנוער בעולם המודרני. כל אחת מתת-התרבויות השונות מתמודדת עם הקונפליקטים הזהותיים הפסיכולוגיים והחברתיים בצורה שונה תוך כדי יצירת זהות משותפת. במאמר אבחן כמה מתת-התרבויות הבולטות כיום דרך המושג של "הון תת-תרבותי", ואנסה להראות את הצורות האקספרסיביות המגוונות שבני הנוער יוצרים לעצמם.

מאת: דורון מוסנזוןחינוך ולימודים - כללי27/07/111276 צפיות
פאולו פרירה היה מייצג בולט של גישה פילוסופית חינוכית של "פדגוגיה ביקורתית". אנסה להציג את גישת הפדגוגיה הביקורתית ואת היחס שלה למערכת החינוך בישראל.

מאת: דורון מוסנזוןסוציולוגיה29/03/119167 צפיות
הדיון על נטיות מיניות אחרות הוא כל כך סוער ונמצא בכותרות. למה? מה הדבר שמפחיד אותנו כל כך בבעלי הנטייה המינית השונה? במאמר אנסה לחקור זאת בעזרת פוקו ומאמר מאת כלנית צאלח.

מאת: דורון מוסנזוןסוציולוגיה21/03/119740 צפיות
היפה והחנון היא דוגמה מבהיקה לתרבות הריאליטי ששותפת את הארץ והעולם המערבי בכלל בשנים האחרונות. במאמר אנסה לנתח את התוכנית מזווית ראייה קצת שונה- זווית סוציולוגית.

מאת: דורון מוסנזוןסוציולוגיה21/03/1111522 צפיות
סוגיית בתי הספר הפרטיים היא סוגייה משמעותית שמעסיקה אותנו רבות. במאמר אנתח את התופעה מזוויות מנוגדת בתאוריה הסוציולוגית: הפונקציונליזם וגישת הקונפליקט.

מאמרים נוספים בנושא ספרות

מאת: tiloniספרות14/07/19285 צפיות
סקירת הספרות היא בעלת חשיבות רבה, כיוון שלא ניתן לערוך מחקר ללא הסתמכות על הספרות. ניתן להבין זאת אם חושבים על כך שבעת יצירת רעיון חדש – בדרך כלל מתבססים על רעיונות קודמים

מאת: מוטי ריקליןספרות05/06/174238 צפיות
הספר "חיים אחד" של לאור מתיש. שירים שהיו בזמנם פרובוקטיבים בוטים מושכי עין וחשובים, הפכו לספר משמים שרוב השירים בו מעלים תחושה של אי נעימות אצל הקורא.

מאת: מוטי ריקליןספרות20/01/174590 צפיות
40 שנה עם ישראל מפגין סלידה מהשירה הנכתבת. 40 שנה. רק לועגים, לא קונים את הספרים. כששיר של משורר נחשב מובלט למשל בטלוויזיה, מקשיבים בעיון, ולא אוהבים. שירים של כוכב חדש מפורסמים בדף הראשון של יינט, מליון קוראים, 2 תגובות.

מאת: מוטי ריקליןספרות09/09/165090 צפיות
רועי חסן משורר חשוב אבל לא טוב. רועי חסן בוודאי משורר חשוב. כוח בולט בקבוצת המשוררים הדומיננטית, ערס פואטיקה. כותב שירים חשובים שמייצגים מקבילות בין חייו האישים, לאג'נדות שונות. בעיקר האג'נדה של בני עדות המזרח, המקופחים. וגם אג'נדה של שמאל פוליטי. השירים שלו לא אטרקטיבים. הם לא קשים לקריאה, אבל גם לא מעניינים במיוחד. אולי רק למתעניינים באמת, באג'נדות השונות. השירים לא יפים לא מוסיקלים לא נוצצים לא כלום. ולכן סתם קורא, ישתעמם.

מאת: מוטי ריקליןספרות26/08/165177 צפיות
בימינו. קורא ממוצע של טקסט עברי, כולל שירה, לא חש כמעט את ההטעמה כשהמילה היא מוטעמת מלרע. כשהמילה היא מוטעמת מלעיל, הקורא כן חש את ההטעמה. למשל במילה: "אגם" המוטעמת מלרע, ההטעמה היא בהברה: "גם". אבל הקורא צריך להתאמץ כדי לחוש את זה. לעומת זו במילה: "חושבת", הקורא חש את ההטמה בהברה: "ש

מאת: מוטי ריקליןספרות21/07/154446 צפיות
המשוררת המצוינת, נעמה גרשי, כתבה ספר ראשון, סביר. ספר לא אטרקטיבי במיוחד, לא מרתק, וגם לא משמים. בספר מסתתרים גם דברים נהדרים, אם כי רק קצת.

מאת: מוטי ריקליןספרות14/06/151892 צפיות
אריה סיון, משה דור, דליה הרץ. רוב הקוראים לא שמעו שמות אלו. אלה שכן, המכירים קצת את השירה העברית לתולדותיה, זוכרים אותם כמעין משוררים בשוליים, נספחים למשוררי הקאנון הגדולים. חלק חושבים שיש לזכור אותם ללמד אתם, לכתוב עליהם, ואפילו שאין הם שוליים בכלל. וחלק חושבים שאין לזכור אותם, ויש ללמד ולזכור רק את הקאנון, רק את השירים המדהימים, רק את השירים הנפלאים, של המשוררים הגדולים. ואז אז יחזור הצבע ללחיי השירה. והציבור הרחב, יחזור לאהוב שירה (אם כי כמובן נדרשים צעדים נוספים)

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica