ישנם הרבה סיפורים לגבי מלחמת העולם השנייה באופן כללי, ועל מלחמת העולם השנייה מנקודת מבטו של העם היהודי, שגם את נקודת מבט זו ניתן לחלק לכמה זוויות שונות.
אם תטיילו מסביב לרחובות בעיר שלכם קרוב לוודאי שתעברו ברחובות אשר שמותיהם הונצחו לשם זיכרון וכבוד אל אותם יהודים אשר עשו מעשים הרואיים בזמן מלחמת העולם השניה ובכך לאות כבוד נקראו על שמם רחובות במדינה, בה לא זכו כלל להיות .
לקח ליהודים אשר שוכנו במחנות זמן להבין כי מן הגטאות הללו דרכם מועדת אל המוות וכי אין כוחות אשר יגיעו להצילם בזמן.
רוב היהודים אשר הועברו אל הגטאות, הועבר אל מחנות ההשמדה ורק לאחר שנותר קומץ של יהודים שנותרו בחיים בגטאות, חלחלה ההבנה כי אם לא יעשה מעשה, גם קומץ זה ישלח אל מותו.
תושבי הגטאות החלו מכינים את השטח להתנגדות אל מול אלה אשר באים להשמיד את העם היהודי.
גטו ורשה אינו היחידי בו קמה ההתנגדות, אבל זהו הסיפור המדובר ביותר בשל היות מרד גטו ורשה המרד הגדול מבין כל אלה.
המרד עמד אל מול הכוחות הגרמניים למשך של ארבעה שבועות, עד לחיסולו הטוטאלי אשר הסתיים באקט סימבולי של השמדת בית הכנסת הגדול אשר בוורשה.
מעטים הם היהודים אשר לחמו במרד הגטאות וזכו להישאר בחיים, יותר מכך, מעטים הם היהודים, אותם ניצולי שואה, אשר זכו לעלות ולראות בהקמתה של מדינת ישראל.
מרד גטו ורשה הינו הסממן המובהק לאותה גבורה של היהודים ששהו בגטאות ועשו ככל יכולתם שלא ללכת כצאן אל הטבח ולהיאבק על חייהם, על חיי העם היהודי.
הזרמים השונים אשר היו בגטאות לא הגיעו בבת אחת אל ההסכמה כי יש לבצע התקוממות כנגד מעשי הגרמנים וניסו לשמור על כמה שיותר יהודים בחיים ללא ההבנה שהפציעה מאוחר הרבה יותר, כי ההפוגה הינה רק בין העברות של קבוצת יהודים אחת לאחרת, אל מחנות ההשמדה.