במציאות הכמעט בלתי אפשרית שאנו חיים פה במדינת ישראל – מציאות בה אנו חיים בתוך ובין אויבים מושבעים אשר מוכנים להרוג לרצוח ולטבוח בנו ללא אבחנה - ובכל רגע נתון – ובכל זאת אנחנו חיים פה חיים שפויים - אין ספק ורואים בחוש את השגחת השם הפרטית עלינו כל עמו בית ישראל מדי יום ביומו,
ככל שעוברים הימים אנו רואים וקולטים יותר ויותר שהמציאות פה היא פשוט בלתי אפשרית, מוכרחים לשעות משהו – ות ההחלטה בדבר אילו פעולות צריך לעשות – נשאיר לכל אותם האנישם אשר יושבים בעמדות המפתח ותפקידם הוא להחליט את ההחלטות הנכנות בזמן הנכון..
אך אנן בתור אזרחים אשר רוצים לחיות חיים שלווים רגועים ובטוחים מוצאים את עצמינו מתמודדים לא אחת עם מקרי טרור שכול ודם,
רק מההתבוננות ברכבי הסעות אוטבוסים אשר התפוצצו בהם מחבלים – אנשים שהם לא בני אדם אלא חיות רעות שברא השטן – אי אפשר להבין זאת, כשאתה רואה אנשים נשים ילדים וזקנים נטבחים באכזריות שכזו – אתה פשוט נשאר פעור פה וחסר מילים הדבר גורם לך לחלישות הדעת והדבר הכואב ביותר הוא שאתה יודע שאין באפשרותך לעשות זולת תפיה חמה מעומק לב לבורא עולם שיציל אותנו ממצים אוימים שכאלה,
עם כל פיגוע שקורה – כולנו נצמדים למהדורות החדשות – צמאים לדעת מה קרה ואיך קרה בדיוק, ומי היה שם באותם רגעים אוימים ומה עשה ומה הגיב וכולי וכולי... כולנו דומעים עם החדשות ולמראה הפצועים וההלוויות... כולנו מתפפלים לשלומם והחלמתם של הפועים ומלווים בהמונים את ההרוגים הקדושים בדרכם האחרונה לעולם שכולו טוב...
אך מה קורה לאחר יום יומים או לכל היותר שבוע? – כולנו שוקעים שוב בהוויות העולם המעסיקות ומטרידות אותנו עשרים וארבע – שבע לא מתוך לב אוטום או רע - פשוט כצורך החיים וגם משום שכל – כך הרבה כבר שמענו וסבלנו שפשוט מאד ---- התרגלנו...
כך זה בכל מקרה של אסון שמזעזע אותנו ומוציא אותנו משלוותינו – פיגוע זה דבר מאד מקומם שמעורר בנו הרבה רגשות שליליים על כל העולם כולו.. אך לצערינו תאונות הדרכים הרבות קטלות עשרות אנשים מדי חודש בחודשו וגם פה נשארות משפחות שלמות שכולות ומיוסרות לכל החיים...
נורא לחשוב על בני אדם אשר נסעו להם לתומם על מיניבוסים או רכבים או כל כלי רכב אחר שהפך להיות להם לכלי משחית בין רגע אחד – רגע של חוסר עירנות של הנהג, או אובדן שליטה או כל סיבה אחרת שאינה חשובה ואינה משנה עוד לכל אותם האנשים שעכשיו הם אינם עוד ולבני משפחותיהם שנותרו לאנחות מאחור....
אנו, כל אותם הנשארים מאחור חובתינו בכל מקרה של אובדן ושכול – לתמוך בכל אותם אנשים בני המשפחה שנותרו מאחור, ולא רק בימי השבעה שאז הם מוקפים בחברים לאין ספור אלא דווקא אחרי – בימים של השקט שהוא לאחר הסערה הגדולה – אז הם זקוקים לתמיכה ועידוד יותר מתמיד...
שנזכה תמיד להיות מהנותנים ולא מהנוטלים אמן!