במודל האימון האישי שלי, מודל TFB אני משתמשת במירוץ כמטאפורה לחיים:
לפי דימוי זה המשתתפים במרוץ של חייך הם את/ה, המשימות שלך והאנשים בחייך.
במהלך חיינו אנו עסוקים במרוץ הבלתי פוסק, לחיות, להספיק, להשיג, יש לנו כל כך הרבה דברים לסדר, לעשות, לטפל, לתת, לקנות.... עד שבשלב מסוים המשימות "עוקפות" אותנו במרוץ ואז אנו עוסקים בלרדוף אחריהן כדי להספיק. הבעיה היא, שגם אם אנחנו במקום השני במרוץ הזה, עדיין הפסדנו אותו.
אם איננו במקום הראשון במרוץ חיינו משמע איננו מובילים אותם, מישהו או משהו אחר מוביל את חיינו. אנו נגררים, לא נמצאים בעמדת קבלת ההחלטות על חיינו ולכן איננו יכולים לשנות אותם או לשפר אותם על פי רצוננו.
על פי מודל TFB במרוץ של חיינו אנו חייבים להיות ראשונים, חייבים להוביל אותו, כך נקבע את הקצב, נחליט על הדרך, נוביל את אלו שאחרינו. (עוד על מודל אימון אישי TFB לחץ על הקישור)
אני רוצה לספר על דימוי נוסף המתאר היטב כיצד לעיתים אנו נותנים לחיים שלנו לנהל אותנו ואיננו מתפנים בזמן על מנת לעצור ולקחת את הניהול חזרה לידינו.
הדימוי הוא של ספן. לספן זה יש חור בספינתו, והוא כל הזמן שואב מים וזורק חזרה אל הים על מנת למנוע מספינתו לשקוע. הוא שואב מים וזורק ושואב וזורק, הוא משתמש בכל הכוח, הוא משקיע, הוא זריז ויש לו מוטיבציה, הוא לא מתכוון לטבוע. אפילו שימאים אחרים בספינתו כבר התעייפו והתייאשו הוא ממשיך, גם כשהתעייף והרגיש שהוא זקוק למנוחה, להתרעננות הוא לא יכול לעזוב את המשמר משום שאם יעזוב, הספינה תשקע ואיתה כל מה שאסף עליה, האנשים, הרכוש, אפילו הזיכרונות חשובים לו ולכן הוא ממשיך לשאוב ולזרוק, לשאוב ולזרוק.
משתדל לא לחשוב שקשה, לא להראות לימאים האחרים שהוא זקוק נואשות לעזרתם, ואז אפילו קצת כועס עליהם בסתר. הם לא רואים שקשה לו? וכמה קשה הוא עובד? הם לא רואים שבעצם הוא מציל גם אותם? שלולא הוא כבר היו טובעים מזמן?
כך אנחנו בחיים לפעמים, יש לנו חור בספינה כי לא הכול מושלם ויש לנו קשיים, ומשימות, ואנשים, ועבודה ולכל אחד יש דרישות ובעיות, וטענות וצרכים ואנחנו משתדלים מאוד להתנהל ביעילות בתוך המים העמוקים הללו, אז אנחנו "שואבים וזורקים", מטפלים בדברים הדחופים, פותרים בעיות, מיישבים סכסוכים ורצים הלאה, מנסים לעשות כמיטב יכולתנו.
ולעיתים אנחנו מתעייפים, ורוצים לנוח, מרגישים צורך להתרענן או להחליף תפקיד אבל אסור לנו לנטוש את העמדה כי אז נתמוטט. ומי יטפל אז? מי יעשה במקומנו?
ואנחנו משתדלים לא לבקש עזרה, כדי לא להכביד, לא להראות שקשה.
ולפעמים אנחנו גם מתעצבנים על אלו שסביבנו, שהתייאשו או שהחליטו שהם עוצרים לנוח, ואף מתלוננים, הם לא רואים כמה קשה אנחנו עובדים? כמה מאמץ? כמה זה לא פשוט להתנהל, לעשות, לחיות?! ובעצם אנחנו עובדים גם בשבילם!
אם נחזור רגע לספן העייף והתשוש, ונחשוב, לו רק היה מתפנה לסתום את החור!
נכון שבשביל לסתום את החור צריך לעצור רגע, כדי לתכנן כיצד לסתום אותו, אילו חומרים עומדים לרשותו, להביא את הכלים המתאימים להתמודדות עם סתימת החור ויתכן שלרגע הספינה תתמלא קצת יותר מים. אך לאחר שהחור ייסתם, יוכל הספן לרוקן את המים שנותרו ולהתרווח ולנוח. ולהמשיך להשיט את הספינה ליעד המקורי שלה. כי פתאום הוא מבין, שלפני שנפער החור, היה איזה יעד שהוא רצה להגיע אליו. שנשכח כשנפער החור והספינה בכלל איבדה כיוון.
בתהליך אימון אישי נסתום את החור. באימון אישי נתכנן נכון, תקבלו את הכלים הנדרשים, תיזכרו ביעד המקורי אליו תכננתם להגיע כשיצאתם לדרך, ונכוון מחדש את הספינה.
http://www.odelia-coaching.co.il/