בס"ד
שימני כחותם על לבך
1.64, לא היא לא היתה גבוהה במיוחד, אך נעלי העקב שנהגה לנעול וגזרתה הדקה, הוסיפו לה עוד כמה סנטימטרים, ושיוו לה את המראה המושלם. גופה כמו עוצב בידי פסל מיומן, שלא ויתר על שום פרט, ולו הקטן ביותר. שדיה הזדקרו מבעד לחולצת הכותנה הלבנה, איימו לפרוץ החוצה. מעליהם ניצב צווארה כשל ברבור, מחזיק בגאון את ראשה, העטור שיער משיי גולש, שקרני השמש שלחו בו גוונים של חום ודבש. הג'ינס שלבשה הדגיש כל טפח וחשף רגליים ארוכות. גופה הדיף ניחוח של פרחי אביב - הבושם שקיבלה במתנה ליום הולדתה ה- 25. עורה השזוף מעט החמיא לתווי פניה העדינים, ועם נתונים שכאלה- הליכתה הזקופה כשל סוסה אצילית היתה דבר ברור מאליו. אך בכל אלה כמו לא היה די, וכמו ביקש האל לקרוץ אותה מחומר של מלאכים - כי היה בה משהו מיוחד, משהו נדיר. זה היה בעיניים שלה. אולי בצורת העין, אולי במבט. כשהיא הביטה בך יכולת לראות את הברק המדהים. הלבן היה כל כך לבן, והאישון... הו האישון, היה בו ניצוץ מיוחד. אי אפשר להתעלם מעיניה. עיניה - מי שהביט בהן נלכד, וכמו לא יכול להיחלץ. עיניה סחפו אותו אל גן העדן. אל כל מה שנסתר, אל מה שמעבר. מעבר למציאות, מעבר לדמיון. עיניה הכילו בתוכן עולם ומלואו: שלוות הגלים, שתיקת השמים, סערת המדבר וחום האדמה. עיניה יכלו לגלות הכל ועדיין להשאיר תהיות רבות. הן יכלו לפצוע ומיד לרפא.
עיניה הן שמשכו אותו כשפגש בה לראשונה. אחזו בו ולא הרפו. ואותן הוא זכר.
את עיניה.