בס"ד
אהבה כואבת
והיית בי עולם......
לו רק יכולת לדעת מה מתרחש עכשיו בתוכי. לו רק יכולת להרגיש את הסערה. ואני תוהה- איך אפשר עוד לאהוב? אין בכל העולם אישה אחת שיכולה לאהוב גבר כמו שאהבתי אותך, כמו שאני אוהבת אותך. מתייסרת כל כך באהבה שלי אליך ומתפללת שזה ייגמר כבר.
כמו אדם הנמצא על ערש דווי- והכאב עצום, והוא מייחל לרגע שזה יעבור. למות או לחיות. רק שהכאב ייגמר כבר.
לא היה לי אחר מלבדך. ספק אם יהיה כל זמן שאני סוגרת את הלב שלי. את הנשמה שלי.
כל הוויתי אליך. מכושפת. סוגדת לכל נשימה שלך. מלאך לא מוחשי, עסוק כל כך בחייך. רחוק ממני. ורק אהבתי מוחשית כל כך. ורק היסורים אמיתיים כל כך. פוצעים, חורטים. די!!!
לא נשארו לי עוד קורבנות להקריב על מזבח אהבתנו, ואולי אהבתי. רק את נשימתי האחרונה, וגם היא זועקת לפרוץ ולהשתטח כולה על המזבח. כנועה. והתפילה חרישית - רגע לפני הקורבן האחרון אולי- תפילה לא לאבד את השפיות. אך בעצם אותה כבר איבדתי.
שברת לי את הלב כל כך הרבה פעמים. פצעת וריפאת. הרסת ובנית, ותמיד באותה תמימות . באותם עיניים שצועקות: ' אוהב אותך' . ונכנעתי לך. תמיד היו לך סיבות מוצדקות. אבל אני אוהבת אותך! תבין!
חיבקת, נישקת, ליטפת, נגעת, אהבת, במלוא עוצמתך. תמיד. כן , אהבת! אני בטוחה. אין לי ספק.
אבל אני - אני אהבתי אותך בעוצמות שלא ידעת ולא תדע. נתתי הכל בעבור עוד רגע אחד איתך. טוטאלית!!!
כל נגיעה שלך בי היתה נגיעה שלי בשמים, בגן העדן. רמסתי כל מה שיכול היה להעיב על הקשר שלנו, מבלי להביט אחור. איפה אתה????
יצרת אותי בדמותך - פיסלת כל חלק באישיות שלי כמו אומן, כמו פסל מיומן. וכמו כל יצירה, סגדתי ליוצרי. איזו שלמות בדמותך. ולסיום התוצרת... חרטת את שמך... על ליבי.
מאין יבוא עזרי?
- קלריס -
מכתב לאהבה - רגעים של קנאה
המחשבות עליך, עלינו הדירו שינה מעיניי. לילה לבן. לא עצמתי עין. קנאה מלווה בפחד. והרי מעולם לא היית שלי באמת, למרות שאהבתנו היתה חזקה כל כך. גם ברגעים בהם היית כל כך קרוב אליי, כל כך נוגע, כל כך בתוכי, גם אז לא היית שלי באמת. אז למה העיניים שלי לא מפסיקות לבכות. הדמעות יוצאות כאילו יש להן חיים משלהן. למה הראש שלי כל כך כואב שקשה לי אפילו להזיז אותו?!
חוסר הודאות הזה, חוסר האונים, עכשיו כשאתה לא לידי כדי להרגיע את כל הפחדים. לא לידי כדי להניח את כל התשובות לשאלות שלי (ואולי אלו שאני מקווה לשמוע).
כמה כוסות קפה? לא ספרתי. הפסקתי לספור כשפתחתי את קופסת הסיגריות השניה. חלל החדר התמלא עשן סמיך, ורק הראש נתן אותותיו למה שמתחולל באוויר.
חיכיתי כל כך שהשעות יעברו. דקה.... דקה.... נצח...!
רציתי להתעלף אל תוך הכרית עד מחר, אבל כבר הייתי מעולפת. בלי אוויר ובלי חמצן. והראש המשיך לחשוב. מה יהיה אם תאשר את חששותיי? לא יכולתי להניח שום הנחה אחרת שאולי הכל טעות. מה יהיה אם צדקתי? כל כך רציתי להיות זו שטועה הפעם. אבל איך יכול להיות כשכל חלקי הפאזל מתחברים נכון, נראים הגיוניים כל כך? אספתי עוד ועוד ראיות לתיק הפשע שלך. שאלתי את עצמי את כל השאלות ועניתי את כל התשובות (כמו שאולי חשבתי לענות). ראיתי בעיניי כבר את מבטך כאשר אני מביאה בפניך את כל הטיעונים והראיות. את מבט ה: "איך ידעת?" לרגע הייתי גאה בעצמי על עבודת התחקיר היסודית . חרצתי את דינך בעקבות ההודאה שלך, והשתטחתי על המיטה, כי בעצם לא הבנת , גזר הדין שלך הוא גזר הדין גם שלי.
כל כך כעסתי שלא הצלחתי להרדם. כל כך חסרת אונים. נו כבר, שיגמר היום הזה. הדמעות, הקפה והסיגריות הרגו אותי כבר. ובעצם אולי הקנאה היא זו שרצחה אותי. אבל... מעולם לא היית שלי באמת. כמה אהבה שאהבנו. כמה אהבה שאהבתי אותך לאורך השנים.
הפחד משתק אותי, כי אולי יש אחרת בחייך.
- קלריס בן דהן -
פגישה לרגע
המחשבות עליך. עכשיו, אתמול, תמיד, כל רגע. מדמיינת את הפעם האחרונה שראיתי אותך.
נפגשנו לזמן קצר. ובעצם כל זמן הוא קצר מדי עבורי אם אתה לא איתי לתמיד. אבל אתה הגעת ל - 5 דקות. לפני שאתה נוסע. באת אחרי הסערה שהיתה בי, כי לא ראיתי אותך כ"כ הרבה זמן. שבוע... שבוע שלם. שבעה ימים. נצח. באת כי שמעת את קולי בשיחות הטלפון האחרונות. קולי קטוע. נלחם על מעט החמצן שעוד נותר באויר שלי. גרוני חנוק מכל אותם דמעות. ובאת - כי הבנת אולי שהלב שלי על סף קריסה.
אני מדמיינת איך נכנסת בחיוך - כדי לראות אותי רגע לפני שתיסע. כדי שאראה אותך. להתחזק לעוד שבוע.
שכבתי, גופה דוממת בסלון. נואשת. מאמינה שכבר נסעת. שמעתי את החיוך בקולך - "שלום"!
ומן הכוחות שלא היו לי הצלחתי לשאת את ראשי וגופי אליך. נשקתי על שפתיך, וברגע ששפתיך נגעו בשפתיי, ידי עטפה את ראשך, קרסתי אל תוך כתפיך. כנועה לכל נוכחותך. בוכה.
"שששששש"! היסת אותי כמו שמרגיעים תינוק. נשאת אותי בידיך, כמו הבנת פתאום את עוצמת הקריסה. אני נזכרת באותם רגעים ספורים בהם החזרת לי חיים. והחיוך שלך נותר חרוט עוד בעייני.
כמו תמיד שובר לי את הלב לרסיסים, וכמו היה זה לב מתוצרת ידיך, ידעת להרכיב את הרסיסים מחדש, בחזרה. ועוד באיזו מהירות. הספיקו לך רק כמה רגעים.
לעתים נדמה כאילו הכרתי אותך מרגע לידתי. הרי אתה מכיר אותי טוב מכולם, על כל נקודות התורפה שלי, וגם על נקודות החוזק. האהבה שלי אליך כל כך גדולה , לא יתכן שהיא נבנתה במספר שנים קטן כל כך.
אני אוהבת אותך ברמות שלא תוכל לדמיין. ששום מח לא יכול לתפוס ולהבין. אני אוהבת אותך ברמות ששום לב לא יכול לשאת. אני אוהבת אותך כמו שתינוק בן יומו אוהב את אימו : היא הכל עבורו ואין תחליף. אין משהו אחר. התמסרות טוטאלית לתוך ידיה. אליה. בלי קשר לראש או ללב. וכמו שהיא אחראית לחייו, היא הערבות לגורלו. אין מקום לבחירה. היא ורק היא. כך אני אוהבת אותך ואף יותר....
אם רק היית יכול לתפוס את עוצמת האהבה הזו שלי אליך. את ההתמסרות הטוטאלית שלי אליך - מנטלית ונפשית. אם רק היית יכול לחוש את התחושה הזו שלי, ליום אחד.
בובה על חוטים.
- קלריס-