הטקסט נכתב על ידי רחל פוגל (M.A) פסיכולוגית חינוכית מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.
הסיפורים המועדפים פותחים אפשרויות
בהמשך לדברים שכתבתי כאן לפני מספר ימים אודות הרחבת הסיפורים המועדפים, ומעבר לכך, אודות הרעיון ודרך העבודה הנקראת "החצנה"אני רוצה להרחיב כאן על האפשרויות הנפתחות בעקבות זיהוי, הרחבה והעשרה של הסיפורים המועדפים.
כאשר אנשים מתייעצים עם מטפלים הם מספרים סיפורים; הם מדברים על ההיסטוריה של הבעיות, הקשיים או הדילמות שהביאו אותם לטיפול, והם מספקים דיווח על מה שהוביל אותם להחלטה לחפש עזרה. בעשותם זאת, אנשים מקשרים את אירועי חייהם ברצפים הנחשפים לאורך זמן בהתאם לעלילה או נושא. נושאים אלה לרוב משקפים אובדן, כישלון, חוסר יכולת, חוסר אונים או טיפשות. יחד עם זאת, אנשים מתייחסים לדמויות המופיעות בסיפור, והם חולקים עם המטפלים את מסקנותיהם גם על זהותם של אותן דמויות וגם על מניעיהם, כוונותיהם, והאפיונים האישיים שלהם.
שיחות העריכה מחדש (השיחות בהן המטפל והמטופל עורכים במשותף את הסיפורים האלטרנטיביים המועדפים), מזמינות אנשים להמשיך לפתח ולספר סיפורים על חייהם, אבל הם גם עוזרים לאנשים לכלול חלק מהאירועים והחוויות היותר זניחים אך המשמעותיים בפוטנציה אל תוך קווי הסיפור הדומיננטיים שלהם. אירועים וחוויות אלה יכולים להיחשב כ"יוצאי דופן" (unique outcome) או יוצאים מהכלל (exceptions).
אותם אירועים יוצאי דופן או יוצאים מהכלל הם המספקים נקודת התחלה לשיחות עריכה מחדש. הם מספקים נקודת כניסה לסיפורים אלטרנטיביים על חיי אנשים, אשר בתחילתם של השיחות הללו, בקושי נראו. המטפל נותן אפשרות להתפתחות של אותם קווים סיפוריים אלטרנטיביים על ידי הצגת שאלות אשר מעודדות אנשים לגייס את החוויות שחוו, לתרגל את דמיונם, ולספק את משאבי יצירת המשמעות שלהם. אנשים נעשים סקרנים ומוקסמים לגבי החלקים המוזנחים של חייהם ומערכות היחסים שלהם, וככל שהשיחות האלה ממשיכות, אותם קווים סיפוריים מועשרים ומושרשים באופן יותר משמעותי בהיסטוריה, ומספקים לאנשים בסיס ליוזמות חדשות להתייחסות לבעיות, קשיים ודילמות בחייהם.
ההקשבה הכפולה
לצורך כך, אני כמטפלת מקשיבה בדרך אותה מכנה מייקל ווייט "הקשבה כפולה". אני מקשיבה לסיפור הבעיה איתו מגיע המטופל, אך בעת ובעונה אחת, מפנה את ההקשבה לחלקים הנראים לעיתים שוליים וזניחים, או שאינם תואמים את מה שסופר ע"י המטופל כמרכזי.
כך למשל, כאשר אורלי דיברה על חווייתה את היחסים במשפחתה כמאופיינים על ידי נתק מתמשך, הבטתי בפניה ואלה אמרו כאב, מצוקה ואי שביעות רצון. ראיתי אמירה זו וסימנתי אותה בתודעתי, ומאוחר יותר ציינתי שראיתי כאב בפניה כאשר דיברה על כך, האם יכול להיות שפירוש הדבר שהייתה רוצה משהו אחר ביחסים עם הוריה. אורלי הודתה בכך כשדמעות בעיניה. מכאן ניתן היה להרחיב את השיחה ולשאול איזה דפוס יחסים הייתה מעדיפה שישרור בינה להוריה וכאשר אמרה שהייתה רוצה קרבה וכבוד, ניתן היה להרחיב זאת עוד ולומר שההנחה שלי היא שאם רוצה קרבה וכבוד, הרי שזו עדות לכך שחוותה בזמן כלשהו חלקים של קרבה וכבוד, בין אם במערכת היחסים עם הוריה ובין אם במערכות יחסים אחרות.
תשובתה הייתה חיובית ואז בקשתי לשמוע על חוויות אלו. ההורים שהיו עדים לשיחה זו, נזכרו בזמנים בהם חוו סוג כזה של יחסים וכן הלאה. עצם הרחבת השיחה על המשאלה של אורלי לסוג אחר של יחסים עם הוריה, אפשר את הרחבת הסיפור המועדף שלה ושל ההורים על היחסים ביניהם. כמובן שהיו פתחים רבים נוספים לסיפורים מועדפים כמו למשל, האמירה של האם שהיא מקפידה לשמור על קשר עם בתה ולא משתפת פעולה עם הנתק, או ההודעה של האב על החלטתו "לזרום עם בתו ולסמוך עליה". למעשה התזכורת המתמדת שלי לעצמי היא להקשיב לא רק לסיפור הבעיה אלא לסיפורים אחרים, גם אם מופיעים בצורה מרומזת, מאפשרת לזהות, לסמן ולהרחיב את אותם הפתחים ובכך ליצור הזדמנויות להרחבת הפתחים הללו לסיפורים מועדפים שעשויים להחליף את אלה שהביאו עימם מצוקה וקושי.
על הדרכים הרבות והשונות להרחבת הכיוונים המועדפים אכתוב בקרוב.
הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגלפסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892