המשמעות שמאחורי המכתב
אבות הגישה הנרטיבית לטיפול, מייקל ווייט ודייוויד אפסטון כתבו רבות על אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות. שניהם דיברו במקומות שונים על כך שמכתבים טיפוליים קשורים באופן הדוק לטיפול נרטיבי. אפסטון בספרו Playful Approaches to Serious Problems (אותו כתב בשיתוף עם פרימן ולובוביץ) מתאר את הרציונל למכתבים טיפוליים:
"שיחה היא, מעצם טבעה, בת חלוף. לאחר פגישה משמעותית במיוחד, המטופל יוצא החוצה עם כמה מחשבות חדשות, אבל אחרי זמן מה, המילים המדויקות של מה שהיה כה משמעותי כבר קשה לזכור אותן…אבל המילים במכתב אינן דוהות ואינן נעלמות בדרך בה השיחה נעלמת; הן נשארות לאורך זמן וחלל, כעדות לעבודה הטיפולית ומנציחות אותה".
מכתבים נשלחים הביתה, נקראים שוב ושוב, מסופרים שוב ושוב כמו אגדות משפחתיות. אם תדמיין מכתב הנקרא בפרטיות או באופן פומבי, אתה נכנס לאווירה ספרותית.
מה שמבחין מכתב נרטיבי הוא שהוא ספרותי ולא דיאגנוסטי; הוא מספר סיפור במקום שיהיה מציג טעון כלשהו או מסביר תזה מסוימת. המכתב מערב את הקורא לא כ"כ באמצעות פיתוח טעון מסוים לכוון של מסקנה לוגית אלא חקירה לגבי מה שיקרה בהמשך. הוא נבנה במטרה לספר את הסיפור האלטרנטיבי המגיח תוך כדי הטיפול, הוא מתעד היסטוריה, התפתחויות אחרונות ותחזיות לעתיד.
מה שווים המכתבים?
גם דייוויד אפסטון וגם מייקל ווייט ערכו מחקר לא פורמלי קליני, ושאלו מטופלים: "לדעתך, כמה פגישות נראה לך שמכתב כזה כמו שקבלת, שווה?"
התגובה הממוצעת הייתה שלמכתב יש ערך אקוויוולנטי ל-4.5 פגישות.
אני רוצה להביא דוגמה למכתב שכתב דייוויד אפסטון לג'יין, נערה בת 15 שסירבה להצטרף אל משפחתה לשיחות טיפוליות. אמה של ג'יין ביקשה להגיע לטיפול משפחתי בגלל מה שתיארה שיחסים קונפליקטואליים בינה לבין בתה. היא תיארה אותה כתוקפנית כלפיה וכלפי בני משפחה אחרים, מסרבת ללכת לבית הספר וסובלת מדימוי עצמי נמוך בשל פצעי אקנה על פניה.
דייוויד אפסטון כתב לג'יין את המכתב הבא:
ג'יין היקרה,
אני כותב מכיוון שלא יצא לנו להיפגש. שמי…. ואני עובד ב…. במשך 4 שנים. כאשר אמך התקשרה לומר שהמשפחה לא תגיע, היא אמרה שאת מרגישה רע לגבי האקנה בפניך. אני יכול להבין איך הרגשת. גם לי יש לעיתים פריחה בפני ובצווארי.
מהתיאורים שקבלתי מאמך נראה לי די ברור שהדברים לא מסתדרים בביתך. קשה מאוד להתבגר בימים אלה. נשמע שאת לא מצליחה ללכת לביה"ס ולפעמים לא מצליחה בחייך בכלל. אין לי ספק שזה היה גורם לכל אחד להרגיש אומלל.
כאשר אפגש עם הוריך הפעם הבאה, אני אחשוב ששוב יש לך כנראה התפרצות של אקנה ואני יודע מה זה להיפגש עם אנשים כשאת לא נראית במיטבך- אני עושה זאת לעיתים קרובות. כך שאני אבין אם לא תרגישי מסוגלת לבוא ולהתמודד. אבל מצד שני ארגיש רע לדבר מאחורי גבך עם הוריך.
חשבתי על הדילמה הזאת הרבה ועלו בי כמה רעיונות. מעניין מה את תחשבי עליהם.
1. האם תוכלי לשלוח חבר/ה שייצג אותך בפגישה- כמו עו"ד במידה מסוימת- שיכול/ה לבוא במקומך ולדבר בשמך?
2. אם זה לא רעיון טוב, מה דעתך לתת להוריך לבחור חבר'ה שלהם שייצג אותך?
3. אם זה לא רעיון טוב, מה דעתך שתישארי במצב הכן בטלפון בעוד הוריך כאן? ואז אוכל להתקשר אליך אם יראה לי שהוריך שכחו איך זה להיות בגילך. אוכל אז לדבר איתך על איך זה בשבילך.
4. נראה שהוריך די דואגים לך. אם תרצי להראות להוריך מכתב זה, זה בסדר.
אני עתיד לפגוש את הוריך בתאריך…… אני מקווה שתגיעי, או שתוכלי לעשות שימוש באחד מהרעיונות הנ"ל. זה נתון להחלטתך.
להתראות.
בסופו של דבר הגיעה כל המשפחה, כולל ג'יין לפגישה הבאה. אפסטון מדווח שג'יין הייתה מאוד מעורבת בשיחה ולאחר כמה מפגשים דווח שג'יין חזרה ללמוד בביה"ס ואף יוצאת עם חבר, אם כי במסגרת שקבעו הוריה והיחסים בינה לבין הוריה תוארו כ"נורמליים".
המכתב מאפשר לנמען לקחת חלק פעיל בתיאור המחודש של חייו
המכתב השני נכתב ע"י מייקל ווייט ומתואר בספר אותו כתב עם דייוויד אפסטון: Narrative Means to Therapeutic Ends. זהו מכתב שנכתב בסיום פגישה טיפולית ונועד לעודד את המטופל לתת משמעות חיובית לאותם היבטים בחייו ו\או במערכות היחסים שלו שנראים לו חיוביים או חשובים. זהו תהליך המאפשר לאנשים להיות מעורבים באופן פעיל בתיאור מחדש של חייהם ובביסוס מערכות ידע חלופיות. להלן המכתב המהווה סיכום של הפגישה:
רקס היקר,
בפגישתנו האחרונה איתך ועם הוריך גילינו כי הדיכאון כמעט שכנע אותך שלא הצלחת להיות אדם שקול, שלא הצלחת לעמוד בציפיות. כמו כן התברר שהדיכאון נזקק לתחושת הכישלון שלך כדי להמשיך לשרוד.
ואז בדקנו את סוג הציפיות שכביכול נכשלת בהשגתן וגילינו את ההשפעה ההרסנית שיש לכך על חייך. ואז ציינת שהרגשת לחוץ ע"י הציפיות. הוריך חשבו שיכול להיות שציפיות אלה חיזקו את הדיכאון.
אבל כאשר התבוננו בהשפעתך על חייו של הכישלון, יכולנו לזהות "אחת וחצי" איכויות אישיות שיכולת להעריך לגבי עצמך והן לא התאימו לציפיות אלה.
זה עורר את סקרנותם של כולם, וכולנו היינו סקרניים לגבי מה זה אומר עליך כאדם. לנו זה ללא ספק, אמר שאתה לא חייב להיות עבד של הציפיות. לכן נשארו לנו כמה שאלות שלא מצאנו עליהן תשובות:
· אם תמשיך להעריך את עצמך מבלי לצדד בציפיות אלה, מה אתה חושב תגלה על עצמך?
· אילו צעדים אחרים אתה יכול לנקוט ע"מ להוכיח לציפיות שאתה לא מתכוון לתת להן את חייך?
· האם לצעדים אלה יכולה להיות השפעה שתביא לערעור הדיכאון?
יש לנו שאלות נוספות, אבל הבהרת לנו שאתה מוכן להתייחס בכל פעם לשלוש. אני מניח שהאסרטיביות שלך בעניין זה היא דוגמה נוספת להתנגדותך לציפיות.
אני מצפה לפגישתנו הבאה,
אלה הן רק שתיים מתוך אינספור דוגמאות למכתבים טיפוליים המדגימים אחת מהדרכים בהן ניתן לעשות שימוש בטיפול כתהליך סיפורי.
רחל פוגל – פסיכולוגית חינוכית מומחית.
פסיכולוגית רחל פוגל בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית אוניברסיטת
בר אילן מטפלת ומדריכה בתחום המשפחתי והזוגי.
רחל פוגל מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי.
טל. נייד: 054-4768892