נחתנו באחת מבירות מזרח אירופה.
יגוסלביה של פעם. הררי שלג מסביב. קור עז.
אני, בעלי, ידיד ואישה צעירה, נערה אולי, שמתקשה בהליכתה.
הקור העז חודר לעצמות.
הלובן השלגי עוטף אותנו ומוסיף לקיומנו מין מסתורין שכזה.
הנערה בוהה בי בעיניים פקוחות. מקווה להרפא.
מקווה להוושע מסבלה.
גם אני בוהה, גם אני תוהה.
הלכנו בדרכנו למרפא בביו-אנרגיה, בעל שם יגוסלבי מוזר כל כך.
המרפא אמור לעזור לאותה אישה צעירה.
אנחנו בדרכנו למוזר ולבלתי ידוע.
בדרך אכלנו קרמשניצה, עוגת קרם מסורתית של המקום. טעים.
אח"כ טיול בעיירה. להכיר את המקום. להכיר את העיירה של המרפא.
בית מלון.
לקראת הערב הקור נעשה עז יותר ויותר.
ילדה שהוזנחה. נערה שההליכה קשה לה. אישה שפוחדת מפני העתיד.
האם תגמור את חייה בכיסא גלגלים?
מחר אנחנו פוגשים את המרפא.
מחר היא תעבור סדרת טיפולים שאולי יגאלו אותה מייסוריה.
אכלנו מרק פטריות מקומי, המרק היה בתוך לחמניית ענק. טעים.
"למה היא הזניחה אותי"?
"למה היא לעולם לא לקחה אותי לרופאים"?
"היא פושעת".
"למה היא עשתה לי את זה"?
השאלות נשאלות וברקע מוסיקה מקומית. המנה האחרונה הכי טעימה שרק יכולה להיות.
שטרוקלי – בצק מגולגל בקוטג'.
גם היין המקומי לא רע בכלל.
הנערה ממשיכה לקחת משככי כאבים.
חוששת להיות נכה. חוששת להפסיק ללכת.
הכאבים עזים.
"האם היא תענש על מה שעשתה לי"?
שואלת הילדה.
אנחנו עדיין אוכלים ממרק הפטריות המשובח, ורק רוצים שהנערה הזו תפסיק לסבול.
שטרוקלי.
מחר היא תתחיל בסידרה של ביו-אנרגיה. הרופאים והמומחים לא מצאו פיתרון.
בחוץ יורד שלג, קר ולבן.
הרופאים דיברו על ההזנחה הפושעת של האם.
חשבו שאמא כזו צריכה לשבת בבית סוהר.
השלג ממשיך לרדת ואנחנו שותים יין מקומי ומתפללים בשבילה.
שוב במלון. קר מאוד.
בבוקר אנחנו באולם ענק, במקום כמאה מטופלים לפחות.
הררי השלג ניבטים אלינו מתוך החלונות.
ההילר עומד במרכז האולם ואיתו עוזריו, הם שמחים לראותינו.
כל אחד מהמרפאים מסמן לאחד המטופלים, וזה נעמד במרכז, ושם הוא מטופל.
הנערה מתרגשת.
"אפילו אין לי תיק רפואי" היא אומרת. בהמשך: "היא אמרה שאין לי כלום".
הוא קרא לה לבוא. היא עמדה שם במרכז האולם.
ברקע שירים של עופרה חזה.
הרגליים של הנערה כבדות, כואבות. אולי הנערה תפסיק ללכת מתישהוא.
המרפא התחיל לנופף בידיו, למעלה למטה. שם ידיים באיזור הלב, בראש, הנערה ישבה.
תנועות מוזרות בכיוון כפות הרגלים. עמידה. עוד תנועות.
שתי נקישות בגב, ו"שבי" הוא אמר לה באנגלית עילגת.
"עכשיו לא כואב לי" היא אמרה.
אחריה באו חולה בטרשת וחולת איידס, וחולת סרטן, ועוד מיני תחלואים ומכאובים.
פעמיים ביום, בוקר וערב, ארבעה ימים.
בערב חייבים לאכול שטרוקלי.
בעל הטרשת שהיה על כיסא גלגלים, התחיל ללכת לאחר ארבעה ימים.
ובין לבין אכלנו שוב קרמשניצה, ודגי טרוטה, ועוגת שטרוקלי.
והכאבים פחתו.
חמישה מרפאים עומדים במרכז האולם, מזמינים אנשים ועושים תנועות משונות.
מניפים את האויר וקוראים לזה ביו-אנרגיה.
בין לבין הנערה שמחה. עכשיו היא לא לוקחת משככי כאבים.
בחוץ שקט. מזרח אירופה.
הכל שונה כל כך. האויר פה נקי. יש שקט של הסכמה.
ריח של קרמשניצה.
אחרי ארבעה ימים הרגליים שקטות. האגן פחות כואב. הפנים פחות כואבות.
נשאר הכאב הפנימי.
היין המקומי חמצמץ כלשהוא, מצליח לרכך את הכאב.
המרפא עוזר לגוף הפיסי.
המרפא סיפר בגאווה כיצד נעלם הגידול מגופה של חולת סרטן בלי כימותרפיה.
הנערה מרגישה טוב. מסוגלת ללכת.
אחרי ארבעה ימים אנחנו בדרך לשדה התעופה.
הנערה מנסה לקבור את זכרונות העבר.
מנסה לקבור בתודעתה את האם המזניחה.
הזיכרון מביא את הכאב חזרה.
טענו שהוא הצליח לרפא איידס. סרטן. פיגור. אוטיזם.
הוא לא הצליח לרפא נפשה של נערה זו.
נפרדים מהרי השלג. ההרים מכילים בתוכם סוד גדול.
סוד של שקט. סוד של מרפא.
אולי עוד כוס קפה אחת עם שטרוקלי.
אולי שיישאר בגוף עוד שארית של אנרגיית מרפא. של שקט.
(הטקסט נכתב ע"י ריקי שחם)