מימוש בתנועה בתוך עבודה קבוצתית מהווה את אחד הכלים העוצמתיים ביותר להמחיש ולהדגים התנהגויות, מחשבות ורגשות, הגוף הינו גם הכלי וגם היוצר. אנו מבטאיםבאמצעות תנועת גופנו תחושות או מחשבות ובעיקר רגשות, קל יהיה להבחין בתנועת שמחה והתרגשות על גופו של אדם כפי שקל יהיה להבחין לא פחות בתחושות עצב, כעס ועלבון המבוטאות באמצעות גופו של האדם.
מאת:דר' ירון זיו
הגוף מבטא את מה שהמילים מתקשות, מנחה מיומן ייטיב להשתמש בביטוי תנועתי גופני כדי לאפשר למשתתפים לבוא במגע עם החוויות והרגשות הנמצאים אגורים בתוך הזיכרון החוויתי כפי שמגדירים זאת רייק ולואן, אותן חוויות מודחקות אשר מילים לא תוכלנה להביע.
ביטוי תנועתי יזום על ידי המנחה יכול להציף מחדש תחושות ורגשות אלו ולאפשר עיבוד שלהן ויצירת חוויה מתקנת ובייחוד משמעותי העניין לדוגמא: בעבודה קבוצתית עם נפגעי טראומה מכל סוג שהוא אשר בה מתאפיינת ההדחקה והקושי לתיאור מילולי של החוויה הטראומתית לעומת הזיכרון החוויתי הגופי אשר אינו מוחק דבר.
דוגמא להתנסות משמעותית שכזו נוכל להביא על ידי תיאור המקרה הבא: המנחה מחלק את הקבוצה לזוגות ומבקש מכל זוג לעמוד זה מול זה כאשר עיניהם סגורות ובני הזוג מתבקשים לשלוח את ידיהם קדימה בתנועת עצור כך שכפות הידיים נפגשות זה בזו.
עוד לקריאה בנושא:דר' ירון זיו
ההנחיה שניתנת על ידי המנחה היא שהתהליך מתבצע בעיניים עצומות ללא קול כאשרהרגליים מקובעות במקום והאינטראקציה היחידה שנעשית היא דרך הידיים. המשתתפים מקבלים הנחייה ליצור "ריקוד ידיים משותף" מבלי לדבר ורק לפתח את המודעות והערנות למשמעות המפגש, מדי פעם המנחה עוצר את התהליך ומכוון את המשתתפים להתבוננות פנימית לגבי הקצב השונה, הובלה ומובלות, רגישות לאחר, הרמוניה ומלחמה. באיזה שהוא שלב מבקש המנחה מאחד מבני הזוג לעצור ולהישאר במקום ובן הזוג השני להתנתק ולחפש לעצמו בן/ת זוג חדשים מבלי שבן הזוג האחרון יודע מי עומד מולו.
מפגש זה בעצימת עיניים המתבסס אך ורק על חושים ותנועה מנטרל את הדעות הקודמות והסטראוטיפים באופן טבעי כאשר האדם יכול לראות מי נמצא מולו. שוב מבקש המנחה לחזור על התהליך מחדש, מפגש ידיים ותנועה מעין ריקוד משותף ששוב מציף תחושות של קצב שונה, שלווה ומלחמה,מובלות או הובלה, תגובתיות או יזימה.
כשהמנחה חוזר על בקשת התהליך כמה וכמה פעמים עם אנשים שונים מחדש מתפתחת המודעות העצמית לכל משתתף איך משתנה סגנון התגובה בכל אחד מן המצבים, תהליך כזה ממחיש מעבר לכל מילה את מהות ההתנהגות של האחד מול התנהגותו של האחר ובשיחת העיבוד יכול כל משתתף ללמוד על סגנון התקשורת המאפיין אותו, על סגנון התקשורת שמהווה לא
אתגר ועל מידת הרלוונטיות של תהליך יזום זה להתנהלותו בחיים מול קצבים שונים של אנשים, מול מבנה אישיות שונה ומאפשר התוודאות של האדם אל עצמו במונחי סובלנות והכלת קצב אחר ושונה, יצירת משותפות, הישארות האינדיבידואליות , תחושת איום ולחץ ועוד.
התנסות מעין זו בתנועה יש בה כוח עוצמתי להמחיש ולהרחיב את המודעות העצמית עבור כל משתתף בקבוצה מעבר לכל כתיבה ומילה הנאמרת. אחת ההתנסויות בתנועה היא בנושא: כיצד אני מתהלך בעולם. סגנון ההליכה של האדם, קרי הקצב, היציבה של הגוף, המימיקה, עוצמת ההליכה, גודל הצעדים ומרחב התנועה שבו משתמש האדם מייצגים את סגנון החיים של האדם ואת מקומו בעולם {א' אדלר}.
בהתנסות זו עומדת הקבוצה במעגל, וכל אחד מחברי הקבוצה נכנס בתורו פנימה ומדגים את דרך הליכתו בעולם. לאחר מכן מתבקש האדם לתת ביטוי מילולי לאופי ההליכה. בהמשך חוזרת אותה התנסות בשינוי, הפעם מתבקש כל אחד להדגים בהליכתו כיצד הוא היה רוצה להתהלך בעולם, ושוב הוא מתבקש לתת ביטוי מילולי לסגנון הליכה זה. בהמשך עובדים על הפער בין שני ה"משפטים", על הסיבות לעיצוב סגנון ההליכה, על הכוחותועל המשאבים שהאדם יכול לגייס כדי לצמצם את הפער.
רונן עבר את מרחב המעגל כשהוא הולך שפוף, כתפיו שמוטות ומבטו תקוע בקרקע בלי להרים את ראשו ובלי להישיר מבט אל מי מהנוכחים, כל הליכתו שידרה: "מסכנות" – "קרבנות".
הביטוי המילולי שנתן להליכתו היה: "קשה לי, כבד לי, אין אף אחד שיכול לעזור". בהתנסות השנייה הלך בגב זקוף, בראש מורם ומדי פעם התעכב עם אחד מחברי הקבוצה למפגש עיניים קצר. הביטוי המילולי היה "אני רוצה ללכת בלי עול, אני רוצה לפגוש אנשים". בשיחת העיבוד תיאר רונן את ההבדל בתחושות ובהרגשה וכיצד חווה עצמו אחרת, כאשר התהלך בפעם השנייה לעומת הפעם הראשונה.
"קודם הבנתי עכשיו הרגשתי", אמר רונן. ביטוי זה מייצג יותר מכל את עוצמת הכלי הבלתי מילולי ביצירת החוויה הרגשית.
מאמר זה לקוח מתוך ספרו של ד"ר ירון זיו "מסע קבוצתי"