תפקידו של המאמן לפי תפיסת התבנית היא לסייע לכל מתאמן להתפתח באופן שיעזור לו למצוא מטרות בעלות משמעות עבורו ולעבוד על השגתן בדרך בוגרת. תרפיית התבנית אמורה להיות תרפיה חווייתית ולא תרפיה מילולית או פרשנית. לכן, מבקש התבניתיסט מן המתאמן שלו לא לדבר על הטראומות והבעיות שלהם בזמן עבר ומתוך הזיכרון אלא לחוות אותם מחדש כמצבים בלתי גמורים בזמן הווה - פה ועכשיו. המאמר מבקש לחדד ולהדגיש את נקודת המוצא המהותית של תורה טיפולית ייחודית ועצמותית זו במימוש מטרות משמעותיות, מההיבט של המאמן, המטופל ומתוך טכניקת רצף המודעות. המטופל מונחה לקראת התבגרות: לקיחת אחריות להתנהגותו ולתוצאותיה.
המגע הראשוני של המתאמן עם המאמן
המתאמן מגיע לאימון כשהוא קשור לעבר ולדרכי פעולה שאבד עליהם הכלח. ההווה כלל אינו ברור לו והוא מיוסר לגבי העתיד שאינו נמצא בהישג יד. "המתאמן נכנס למשרדו של המאמן עם תחושת בושה או ביהירות, בענווה או בחוצפה. המאמן מקבל את המתאמן כפי שהוא מציג את עצמו ללא עוררין וכבר במפגש הראשון שלו עם המתאמן הוא שואל את עצמו את השאלה: מה רוצה המתאמן ממנו? האם הוא רוצה שאהיה לו לכותל? כתף שעליה אפשר לבכות? בן ברית כדי להרשיע אחרים? מאזין סבלני? להעניש אותו על חטאיו? האם לסלוח לו ולשחרר אותו מרגשות אשם? האם הוא זקוק לחיזוקים? לזריקת ביטחון? האם הוא חולם על השגת כוח מאגי שירפא אותו ללא כאב? האם לתת לו אישור וחיזוק ליכולתו לשלוט בעצמו? האם הוא רוצה להגביר את היכולת המינית שלו? האם הוא רוצה בנוסחה שתקצר לו את הדרך לאושר? האם הוא רוצה הערכה או אהבה? משען לחוסר ההערכה-עצמית שלו? הצלה מתוך החיים המשעממים? הצלתו מתוך בדידות נסבלת? שיפור יכולת הזכירה שלו? האם הוא רוצה משמעויות ופרשנות להתנהגותו בתקווה שהם יעזרו לו להבין את עצמו? או שמא הוא רוצה אישור להגשתו שהוא כל-כך חולה שאין ביכולתו להלחם את מלחמת החיים לבדו(The Gestalt Therapy Approach 45)?"
אין זה משנה איזה הופעה ואיזה צרכים מציג המתאמן. אין זה מתפקידו של המאמן לעשות שיפוט ערכי על כך. תפקידו של המאמן לפי תפיסת התבנית היא לסייע לכל מתאמן להתפתח באופן שיעזור לו למצוא מטרות בעלות משמעות עבורו ולעבוד על השגתן בדרך בוגרת.
השאלה הבאה שצריך המאמן לשאול את עצמו היא - מה עלי לעשות עם המתאמן שלי? "האם עליו לשכב על הספה לעצום עיניים ולעסוק באסוציאציות חופשיות? האם עלי לבקש אותו להתעמק בזיכרונותיו מן השלב הפאלית )השייכת לזמן הטרום-גניטאלי(? האם עליו להתמקד על היחסים הבינאישיים שלו? על המגן המוטורי שלו? האם עלי להתייחס לעבר שלו או להווה שלו? ליכולת שלו לעבור ביעף מנושא לנושא או להתמקד על נושא אחד ולו גם לזמן הקצר ביותר? האם עלי להתייחס למחשבות שלו או לגוף שלו? האם עלי לדאוג מדוע הוא מצנזר ומפריע לעצמו ולביטוי העצמי שלו או לאיך? האם עלי להתייחס לעומק הנסתר של אישיותו, או למה שנראה על פני השטח? האם עלי לסמוך על המלים שלו או על הפעולות שלו? האם אני מתייחס לסימפטומים הפיסיים שלו כמושגים פסיכולוגיים או לסיפטומים הפסיכולוגיים שלו כמושגים פיסיים? האם עלי לצפות בו או להפריע לו? האם הוא צריך ללמוד דרך ההתנסות האישית או שמא עלי לעשות זאת באמצעות הרצאה לאחר שהוא סיפק לי את החומר הנחוץ לצורך הניתוח שלו"? (The Gestalt Therapy Approach 45)
חווית ההווה - פה ועכשיו
התשובות לשאלות מנקודת מבט תבניתית מתמקדות בצורך של תרפיית התבנית להיות
תרפיה חווייתית ולא תרפיה מילולית או פרשנית. לכן, מבקש התבניתיסט מן המתאמן שלו לא לדבר על הטראומות והבעיות שלהם בזמן עבר ומתוך הזיכרון אלא לחוות אותם מחדש כמצבים בלתי גמורים בזמן הווה - פה ועכשיו.
המאמן התבניתי מייחס חשיבות רבה לשמירה על היצירה המתמשכת של התבנית ולעבודה עם המתאמן בנקודה שבה נמצא מבלי לכפות עליו מתודות שונות. פרלס הגביר את תרפיית התבנית כ"תרפיה מרגע לרגע תוך הכרה בכל מה שצף מתוך העבר כזיכרון שיש לפרט ולכן חייב שתהיה לו משמעות בהווה. בגישה זו יכול המאמן לשלב את העבר עם מה שקורה למתאמן בהווה". (Smith, E. The Gestalt Journal 25)
גישת התבנית דורשת מהמתאמן שיחווה את עצמו הרבה ככל האפשר. המתאמן מתבקש להעשות ער לג'סטות שלו, לנשימה שלו, לרגשות שלו, לקול שלו ולהבעת הפנים שלו באותה המידה שהוא מתבקש להיעשות ער למחשבות שלו. התבניתיסט מאמין שככל שהמתאמן ייעשה יותר ער לעצמו, הוא ילמד יותר על האני שלו. כשהמתאמן מתנסה באופנים שהוא מפריע לעצמו הוא גם יתחיל להתנסות באני שהוא מפריע לו.
בתהליך זה, המאמן מונחה על ידי מה שהוא צופה ורואה אצל המתאמן. המאמן צריך להיות רגיש למה שהמתאמן מראה על פני השטח כך שהמודעות הרחבה יותר של המאמן יכולה להעשות האמצעי שדרכו יכול המתאמן להגדיל מודעתו.
טכניקת רצף המודעות - פה ועכשיו
המתאמן מרכז את מודעתו על ידי משפט בסיסי שמנחה אותו ואת המאמן מראשית התהליך הטיפולי ועד סופו, והוא: "כעת אני מודע לכך ש...". שכן, פרלס אמר "שכאשר המתאמן מודע באופן מלא למבוי - הסתום (The impasse), המבוי-הסתום יתמוטט". (Gestalt Therapy Now 130) המאמן מבקש מכל משתתף )בטיפול קבוצתי( שישקיע עצמו ויתמסר כולו לחוויה שמתרחשת במציאות העכשווית, וזאת על-ידי שאלות שהמאמן שואל את המתאמן כמו: למה אתה ער? מה אתה עושה )מוטורית(? מה אתה חושב )סמלית(? מה אתה מרגיש? במה אתה מתנסה כרגע? מה אתה רוצה? מה קורה או לא קורה בינך ולבין האחרים )להתנהגות הבינאישית(? ממה אתה נמנע? או למה אתה מצפה? המאמן מקפיד על כך שהחברים ישתמשו בתצפיות, בתגובות, במחשבות וברגשות שלהם מן העבר או מן העתיד בזמן הווה-בפה ועכשיו, מפני שהוא מאמין שביסוד מודעות מתמשכת זו טמון קידום התהליך הטיפולי של הקבוצה. זה יכול לבוא לידי ביטוי על ידי נסיון של המתאמן להזדהות בפנימיותו עם אותו זכרון או לחוות אותו שוב בתהליך הטיפולי.
המתאמן יכול לשחק מחדש את הסיטואציות בשלוב תנוחות ותנועות )ג'סטות( איברים מאיברי-הגוף להדגשת הדבור או כתחליף לדבור-פה וביצירת דו-שיח מילולי כמו בטכניקת הפסיכודרמה. בשל היות התבנית תרפיה חוויתית, מתבקש המתאמן שלא לדבר על הטראומות והבעיות שלו כבעלי זכרונות מן העבר המנותק. המתאמן מתבקש להתנסות שוב בבעיות ובטראומות שלו כמצבים בלתי-גמורים בהווה. המאמן הגשטאלטי מבקש מהמתאמן לנסות לחוות את עצמו הרבה ככל האפשר
.
כאשר המאמן מבחין בהתעוררותה של הפרעה כלשהי בזמן עבודתו של חבר - הוא נותן להפרעה זו העדפה ומתיחס אליה באופן מיידי. המאמן מאפשר לחבר הקבוצה לתת ביטוי למה שעובר עליו באותו הזמן. לעיתים קרובות הכרזה קצרה ופשוטה על ההפרעה מספיקה כדי לאפשר לפרט ולקבוצה לחזור לנושא או למשימה שהיתה קודם במרכז תשומת הלב. הפרעה יכולה להתהוות גם במקרה ששני חברים או יותר מבקשים לעבוד באותו הזמן. כאשר זה קורה מאפשר המאמן לכל אחד מהם לומר בקצרה את אשר על ליבו. ההחלטה לגבי מי יתחיל לעבוד ראשון, ומי שני וכן הלאה תעשה על-ידי חברי הקבוצה ולא על-ידי המאמן. מבקש המאמן שכל חברי הקבוצה ידברו באופן ישיר וגלוי אחד אל השני ויימנעו מלדבר אחד על השני. המאמן עומד על הספציפיות והקונקרטיות בכל אינטראקציה ואינטראקציה. הוא מונע מהחברים מלדבר באופן כללי או מלדבר אל חלל החדר.
כשחברי הקבוצה מדברים, עליהם לכוון את דבריהם ואת מבטיהם אל האדם עליו הם מדברים או לבחור אדם מתוך הקבוצה כדי לשתפו בחוויותיו, והחברים מתבקשים להשתמש בשמות האנשים. המאמן ממקד את תשומת ליבו על ההפרעות שנוצרו בגבולות המגע של הפרטים בתוך המערכת הקבוצתית המאמן מחדד את מודעותם של החברים לצרכי ההפרעה של כל אחד מהם ביחס לצרכים האינדיבידואליים שלהם וביחס שלהם וביחס לצרכי הקבוצה כגוף אחד. הוא עושה זאת באמצעות בקשתו מהחברים להעשות ערים לסימנים הגופניים הן של עצמם והן של האחרים. הקבוצה כולה לומדת לצפות ולהגיב לשפת הגוף ולהמנע לחלוטין ממתן פרושים או ניתוח התנהגותי
.
פרלס מפרק את המשפט הבסיסי הנ"ל למרכיבים שלו ומסביר כל אחד מהם באופן הבא:
"הכעת מחזיק אותנו במציאות ההווה ומחזיר הביתה את העובדה ששום התנסות אינה יכולה להתרחש אלא בהווה. ההווה עצמו הוא תמיד התנסות משתנה.
אני משמש כאמצעי נגד ה"זה" ומפתח את תחושת האחריות של המתאמן לרגשותיו, למחשבותיו ולהתנהגותו.
ה-Am מהווה את סמל הקיום שלו. זה משייך אליו כל דבר שהוא מתנסה בו ומקשר זאת עם התהוותו בהווה. המתאמן גם נוכח לדעת מהר מאוד שכל "עכשיו" חדש שונה מקודמו.
ה-מודע מספק למתאמן את תחושת היכולת שלו והכשרונות שלו, את הציוד התחושתי, המוטורי והאינטלקטואלי שלו. זה לא ההכרה, כי ההכרה הינה תפקיד מנטלי בלבד. היא התנסות שעוברת תהליך בדיקה קפדני דרך השכל ודרך המלים בלבד. לעומת זאת, "המודעות" מספקת חוויות נוספות. היא נותנת הן לתרפיסט והן למתאמן את התמונה הטובה ביותר של המקורות העכשוויים של המתאמן. כיוון שמודעות תמיד מתרחשת בהווה, היא גם פותחת אפשרויות לפעולה. שיגרה והרגלים הינם תפקודים ממוסדים וכדי לשנותם הכרחי לעוררם מחדש ולהביאם רעננים למרכז המודעות. עצם המחשבה על שינוי השיגרה וההרגלים מעיד על כך שקיימות דרכים אלטרנטיביות לחשיבה ולפעולה. בנוסף, מודעות מאפשרת בחירה וללא מודעות אין הכרה של בחירה... על ידי התמקדות על כל סמפטום, על כל תחום של המודעות, לומד המתאמן מספר דברים על עצמו ועל הנאורוזות שלו. הוא למד מה הוא למעשה עושה ואיך הוא עושה זאת. המתאמן נעשה ער לאיך הרגשות וההתנהגויות שלו בתחום אחר מתקשרים לרגשות ולהתנהגויות שלו בתחום אחר". (The Gestalt Therapy Approach 65)
במקום בו מבקשת הפסיכואנליזה להדגיש רצף מודעות בזכירה ופירוש האירועים מן העבר, ועל-ידי כך, לתקן את ההשפעה של חוויות העבר על המתאמן ולהפסיק הטרדותיו על-ידי בעיותיו אם על ידי שהם חלק מהמתאמן או ממנו והלאה, רואה תרפיית התבנית בהנחות אלה כהנחות חסרות תוקף. שכן, תרפיית התבנית סוברת שתרפיה המבוססת על סידרה של "סיבות", המרכזת את תשומת ליבה על אותם אספקטים של האישיות המתייחסים לאותן "סיבות" ומתעלמות מגורמים אחרים היא תרפיה שהאוריינטציה שלה נעשית מוגבלת כמוגבלותו של המתאמן. יתכן והפסיכואנליזה תשפר את יכולתו של המטופל להסתדר על המגבלות שנוצרו הן על-ידי הנאורוזות והן על-ידי התרפיה שלו אך אין היא פותחת עבורו תחומי מודעות רחבים יותר. המאמן התבניתי מאמין שכל מצב שהוא, זמני או כרוני, שהפרט לומד לטפל בו באמצעות תהליך בלתי-פוסק של הפרעה עצמית, הוא הנאורוזה עצמה.
התבניתיסט מאמין שהפרט לא יכול להיות נוכח ממש בפה-ועכשיו, כלומר, להיות מעורב בעבודתו של האחר, כאשר הוא עסוק בהפרעות פנימיות או חיצוניות. הפרעות שלא ניתן להן ביטוי חוסמות את הפרט ואת תהליך הקבוצתי בפני מעורבות מלאה וסגירת גשטלטים לא גמורים. גישת רצף המודעות עוזרת לחברים להתחיל לפתח רגישות ומודעות להשפעה שיש להם אחד על השני, כיצד כל אחד מהם מגיב למה שנאמר ואיך יתייחס אחד אל השני כמקור ללמידה ולגדילה. כמו כן, מאפשר התייחסות קוטבית של דאגה לצרכיו של הפרט מחד והדאגה וההתנסות לקבוצה ככלל מאידך
.
שאלות ההכוונה הנ"ל, מפתחות אצל המתאמן מודעות רצופה-בלתי-מופרעת. תהליך מודעות רצוף או הגברת המודעות מאפשר למתאמן לגלות מחדש איך הוא מפריע לתפקוד של עצמו. הפרעות אלה יכולות להיחשב כהתנגדויות או כהוכחה להתנגדויות. ההתנגדות היא להכיר בדרכים שהמתאמן משתמש כדי לארגן את התנהגותו.
וכדי שהמתאמן יענה על שאלות הנ"ל, המכוונות אותו לרצף מודעותו, יתכן ויהיה עליו לעצור או להאיט את הקצב ולהפנות את תשומת ליבו לעצמו כדי לזהות מה באמת קורה בתוכו פנימה ולבסוף להיות מסוגל לדווח לתרפיסט על התהליך שקורה לו ושאולי באופן רגיל תהליך זה יהיה נותר ללא כל התייחסות מצידו.
רצף השאלות הנ"ל נובעות מתוך הנחתו של פרלס על האדם, המפתח "התנהגות אינטלגנטית יותר"; כלומר האדם מתנהג על בסיס של מכסימום אינפורמציה והמתייחס לא רק לגורמים הרלוונטים בתחום החיצוני, אלא גם לאינפורמציה רלוונטית מתוך העולם הפנימי שלו.
האדם האינטליגנטי מסוגל להתמודד עם מצבים חדשים. הוא מנסה לקלוט בחושיו ובשכלו הרבה ככל האפשר ממרכיבי המצב. הוא חושב על הסיטואציה ולא על עצמו או על מה שעלול לקרות כתוצאה מזה. הוא מתמודד עם המצב באומץ, בדמיון, בתושייה ואם לא בביטחון מלא הרי לפחות הוא חדור אמונה ותקווה". (Gestalt Therapy Verbatim 81)
רצף המודעות בהווה של פה ועכשיו, נעשית כלי לחשיפת אותם צרכים וכלי לגילוי מחדש של הצרכים בהם מונע המתאמן מעצמו מלממש צרכים אלה. פרלס האמין שכל תרפיה שהיא צריכה ויכולה להיעשות אך ורק בהווה, כל דבר אחר רק מפריע לשינוי הטיפולי לבוא. המודעות הרצופה ("The Awareness Continum") היא הטכניקה שמאפשרת לנו להבין ולהישאר במציאות ההווה, כלומר, לגלות ולהיות מודעים באופן מלא לכל התנסות אקטואלית. למשל, בדוגמה למעלה, הנאורוטי אינו מסתדר בהווה, וכל עוד הוא לא למד איך לטפל בבעיות כשהן מתעוררות הוא לא יהיה מסוגל להסתדר בעתיד. לכן חייבת התרפיה להיות "תרפיה שעוזרת למטופל לפתח ולגלות את המקורות שבעזרתם הוא יכול לפתור את בעיות ההווה שלו וכל אלה שעלולות להתעורר בעתיד הקרוב או הרחוק". (Gestalt Therapy Approach 63) ההווה מהווה את המסגרת המחייבת שהמקורות יתפקדו כתמיכה עצמית של המתאמן. רק בהווה יכול המתאמן לגלות ולפתח מקור זה על ידי כך שהוא לומד לשאת ולתת עם עצמו ועם כל האמצעים שנמצאים ברשותו במטרה לקבל החלטות כלשהן.
התבניתיסט מאמין שכאשר הנאורוטי למשל, נעשה מודע בכל רגע ורגע לעצמו ולפעולות שלו ב'כאן ועכשיו' בכל הרמות: פנטזיות, דיבור או מצה פיסי, הוא יכול לראות איך הוא מייצר את הקשיים של עצמו, הוא יכול לראות מה הקשיים שלו כעת, והוא יכול לעזור לעצמו לפתור אותם רק במסגרת זמן ההווה. רק במסגרת זו, לא רק שהוא יכול לפתור כל בעיה, אלא הפתרון של הבעיה מקילה על פתרון הבעיה הבאה, מאחר וכל פתרון ב'כאן ועכשיו' מגדיל את התמיכה העצמית שלו.
מושג 'הכעת' היינו מעניין וקשה. מחד, כדי לעבוד ולהשיג דבר מה יכול האדם לעשות זאת אך ורק בהווה. מאידך, אם האדם מנסה לתפוס או להיאחז בהווה, הוא לא יכול מפני שזה כבר עבר, נעלם. מושג 'הכעת' הוא מושג פרדוכסאלי: להיות בהווה ועם זאת לא להיות מסוגל להיאחז בו או אפילו להתמקד בו.
כאשר המתאמן חווה את עצמו בהווה ובאמצעות יכולת האבחנה וההתייחסות שלו ל'איך' של כל הפרעה ולאיך הפרעות אלה משפיעות עליו, יכול המתאמן להגיע לאינטגראציה אמיתית של אישיותו. המאמן יכול לשים קץ למלכוד האינסופי שבו מוצא המתאמן את עצמו. בתראפייה, נותן המאמן למתאמן הזדמנות להיות הוא עצמו, על ידי כך שהמתאמן מתחיל לחוות את עצמו וזה מאפשר לו להעריך הן את עצמו והן את אחרים באופן אמיתי. בשלב זה לומד המתאמן ליצור קשר טוב עם העולם מפני שהוא יודע איפה נמצא העולם ואיפה נמצא הוא, מה הוא רוצה ומה רוצים ממנו האחרים.
בשל המרכזיות של מושג "המודעות", מפנה הגישטלטיסט את תשומת ליבו של המתאמן לאופן שבו הוא חוסם או מפריע לתקשורת שלו. בין אם ההפרעה היא כלפי המערכת העצמית הפנימית שלו ובין אם ההפרעה היא כלפי הסביבה.