לא כל אחד רוצה להיות כוכב, להיות זה שכל נערה בת 13 מסמסת עבורו , פפארצ'י מציצים לו, כל כלי התקשורת מחטטים בציציותיו והמון צורחים וצורחות נלהבים, שעוד לא סיימו לפוצץ את החצ'קון הראשון על פניהם, מבקשים את חתימותיו, כאילו יקבלו ממנו איזו עוד פיסת חיים. לא אני בכל מקרה, אני רוצה לשמור על מיתוג צנוע משלי ומאמינה בכל לבי בצנעת הפרט, באשר היא. לא בתכניות ריאלטי כמובן, שם אין מקום לצנעה, לפרטיות ובכלל זה, להיות עצמך. לא בשביל זה צופים התאגדו, רכשו ערוץ (???...?) שלם בכבלים, התחברו לאתר ושילמו בגין הצפייה, לראשונה בישראל, לא לשם כך הקימו בית בנוה אילן, הכולל חדר שינה אחד בלבד ויותר מצלמות מאשר אנשים. לא לשם כך אנו מאזינים בדריכות לכל מילה, מייחלים לנשיקה הבאה, לא אכפת לנו אם זו נשיקה בין גבר עם גבר או בין אישה עם אישה, מבחינתנו, הצופים, שיהיה גם קקטוס שיתנשק עם הפסל של הארנב הלא מוסבר שבגינה, העיקר שיביא רייטיניג, ואם אפשר מהר, את ה לוגו של משתתפי ה"אח הגדול" אפשר לקבור עמוק עמוק בתוך הג'קוזי החם, ממש כמו את הכבוד העצמי של המתחרים, אחרי שיראו את עצמם, אם וכאשר, ייצאו מבית האח.
אבל זו אני, מבוישת ונכלמת אל הכלים כתמיד, לעתים נדמה שאני מתביישת אפילו מהצל של עצמי, אז אני זו לא דוגמה. הרבה אנשים, בשונה ממני, רוצים לגעת בחלום, להיות בפריים ומשלמים עבור כך את מחיר התהילה. ואנחנו הרי סמוכים ובטוחים שמפיקי התכנית האח הגדול, כמו הרבה תכניות ריאלטי אחרות, הסתמכו על עובדה זו כאשר חתמו על הסכם כמו אלו שמופיעים על גבי קטלוג ודאגו להחתים את כל משתתפי התכניות, מצוידים ומלווים במיטב עורכי הדין המוסמכים לכך. אותנו, הצופים הנלהבים, זה לא ממש מעניין, כל עוד יש עוד קצת חשיפה, אנחנו נשאר דבוקים למרקע. וזה מה שמיתוג נכון עושה הרי.