אלווה, גיבורת הסיפור "לא חשבתי שזה יקרה לי", בספרו של ארווין ד.יהלום, חווה תקיפה שבה נחטף ארנקה. אותה תקיפה גורמת לה לאבד את האמון שלה באנשים סביבה ולשינוי בכל אורחות חייה. התקיפה מהווה בשביל אלווה סוג של טראומה ובעקבותיה היא חווה מה שנקרא בפסיכיאטריה "תגובה פוסטראומטית".
במהלך חייו חווה אדם חוויות רבות. חוויות מסוימות, בשל עוצמתם הרגשית ובשל היותם בלתי צפויות, הופכות לטראומות.
לטראומות הללו יכולות להיות השפעה על חייו של האדם לאורך זמן. למשל, כשאשה נאנסת בגיל צעיר, היא חווה טראומה. אותה טראומה נחרטת בזיכרונה של האישה וגורמת לה להימנע, בגילאים מאוחרים יותר, ממגע אינטימי עם גברים.
בשביל להבין ממש איך זה קורה, חשוב להבין איך עובד הזיכרון שלנו.
לאדם יש זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח ארוך. חוקרים רבים (כמו ברונר, רוזנטל ורייזמן) העלו את ההנחה שאחד התפקידים החשובים של הזיכרון לטווח ארוך הוא לשלב את כל האירועים המשמעותיים בחיי האדם לעלילה אחת רצופה. יצירת הסיפור מזיכרונותינו חשובה מאוד כי בלעדיה יראו לנו האירועים בחיינו מבודדים וחסרי קישור, מה שיגרום לחיינו להראות חסרי משמעות. סיפור זה גם משפיע על פרשנויותיו של האדם כשהוא נפגש מול חוויות חדשות בחייו.
דבר נוסף שמתקשר למה שנזכור הוא עוצמת הרגשות שנלוות לאירוע הנחווה. ככל שהרגשות המלווים את האירוע חזקים יותר, כך הוא נחרט חזק יותר בזיכרון ומשפיע משמעותית יותר על חיי האדם.
טראומות כדוגמת אונס, התעללות ותקיפה, שהם טראומות בעלות עוצמה רגשית גבוהה, משתכנות בחוזקה באופן ויזואלי בזיכרון לטווח ארוך ולא מצליחות להשתלב בסיפור המקורי של האדם בגלל היותם כל כך יוצאות-דופן ולא צפויות. חוסר התאימות הזה משפיע באופן משמעותי על חייהם העתידניים של האנשים שחוו אותם בגלל שמוחם כל הזמן חוזר במחשבות ובחלומות לטראומה בניסיון להצליח לשלב את הטראומה בסיפורו הפנימי.
זו הסיבה שהפרעה פוסטראומטית מתאפיינת במחשבות טורדניות על הטראומה שנחוותה וגורמת להימנעות מפעולות וקשרים אשר קשורים לטראומה. המחשבות הטורדניות מביאות את האדם למצוקה נפשית, פוגעות בערכו ומערערות את יכולתו להתמודד מול קשיי היום. האדם משקיע אנרגיה בהדחקה והסתרת רגשות הטראומה, מה שיוצר באופן פרדוקסלי התעסקות יתר עם המחשבה המדוכאת ומגביר עוד יותר את המחשבות הטורדניות המחפשות פורקן חיצוני.
מעבר לכך, הדחקה לאורך זמן יוצרת לחץ מצטבר על הגוף, מביאה לפגיעה בתפקוד הפסיכולוגי והפיזיולוגי של המדחיק ומגבירה את הסבירות ללקות במחלות הקשורות בלחץ נפשי.
אחת הדרכים להקל על חווה הטראומה היא לאפשר לאדם לחשוף את רגשותיו בעזרת דיבור. הבעיה שלא תמיד ניתן לדבר על הטראומה, אם בגלל שהאדם מרגיש בעקבות האירוע אשמה, השפלה או מבוכה שלא נוח לו לחלוק עם אחרים. מעבר לכך, הסביבה, במיוחד הסביבה הישראלית, לא תמיד ששה להקשיב בסבלנות ולאורך זמן למצוקות אחרים.
חלופה יעילה להקלה והתמודדות עם אירועים טראומטיים היא הכתיבה. הכתיבה מלווה אותנו כמעט בכל דבר שאנחנו עושים ולפעמים חשוב שנדע טוב יותר איך אפשר לנצל את הכלי הזה גם לצרכי התמודדות והאדרת עצמנו.
תחום התרפיה בכתיבה מספק כלים יעילים ביותר על מנת להתמודד עם טראומה ולהסתגל באופן בריא יותר לסביבה לאחר חווית הטראומה.
לחץ כאן לקניית הספר "לכתוב את עצמך מחדש"- ללמוד לטפל בעצמך ובאחרים בעזרת הגרפותרפיה
מחקרים רבים (בין השאר מחקר ישראלי שבוצע ב-2004 על-ידי דפנה הדר, הדס ויסמן ומשה זיידנר והתעסק בהשפעות הכתיבה על אנשים שחוו טראומה מפיגועי הטרור שהיו אז בישראל) מצאו שחשיפה וטיפול של אירועים מלחיצים דרך כתיבה מקושרת להסתגלות פסיכולוגית משופרת, הפחתת השכיחות וההשפעה של מחשבות טורדניות על הטראומה, שיפור מצב הרוח ושיפור הבריאות הגופנית הכללית.
קיימות מספר טכניקות כתיבה יעילות שיכולות לעזור בהתמודדות עם השפעות הטראומה.
טכניקת כתיבה חשובה היא טכניקת הכתיבה הספונטנית או הכתיבה האקספרסיבית. תפקידה של כתיבה זו הוא בעיקר לשחרר ולהקל ובכך לפתוח פתח לתרפיה משמעותית יותר. הכתיבה הספונטנית יעילה במיוחד כאשר האדם מנסה להדחיק את הטראומה שחווה ולהציג לסביבתו מסכה בסגנון של "הכל בסדר אצלי".
הכתיבה הספונטנית היא אמנם כתיבה חופשית אבל איננה נטולת כללים וסכנות ולכן חשוב שתלווה בעזרת איש מקצוע.
הכלל הכי חשוב בכתיבה שכזו הוא לדאוג שהכתיבה תכיל את הטראומה בצורה חיה ככל האפשר, כמה שזה קשה, תוך תיאור העובדות בשטח ופירוט החושים והרגשות (תמונות הטראומה) באופן המפורט ביותר. חשוב מאוד שהכתיבה תכלול בתוכה גם תיאור עובדות מפורט של מה שקרה (הפן הקוגניטיבי) וגם תיאור הרגשות שנלוו לטראומה (הפן רגשי שבו רצוי לתייג כל רגש תחת שתיים-שלושה מילים על מנת להוריד מעוצמתן). רק כך יכולה הטראומה לעשות דרכה מחוויה ויזואלית לא מאורגנת לחוויה שמאורגנת מילולית על פני הדף. כתיבת הטראומה על דף מאפשרת לכותב להתמודד עם היבטי הטראומה באופן בטוח באמצעות החייאתה מחדש ונגיעה במקומות הכואבים שבה. הכתיבה מאפשרת את החצנת הטראומה מהאני של הכותב, מאפשרת לו מרחב פסיכולוגי לצורך תרפיה וגם מאפשרת לחווה הטראומה להיזכר בצדדים אחרים בטראומה, צדדים שנשכחו ממנו ואולי להאיר את כל הטראומה באור חדש. כל אילו מובילים לשליטה רבה יותר בטראומה ואז לפוטנציאל טיפולי גבוה יותר.
לאחר כתיבת הטראומה באופן מפורט על הדף, אפשר לנסות לאתר, רצוי בעזרת תרפיסט כתיבה, את אותן נקודות הסתכלות אחרות על הטראומה שיאפשרו לשלב אותה טוב יותר בסיפור החיים המקורי של האדם ואז לאפשר לו הסתגלות טובה יותר.
מרגע שאותרו אותן נקודות אפשר להאדיר אותם ולתת להם עוצמה חזקה יותר מהעוצמה המקורית שלהם. אפשר לעשות זאת בעזרת כתיבת סיפור שכולל הסתכלות אחרת מהסיפור המקורי על הטראומה (יצירת סיפור אלטרנטיבי). ניתן לעשות זאת בעזרת משפט תת-מודע (מעיין מנטרה שנכתבת פעמים רבות ומשפיעה על תת-המודע של האדם) ובאמצעות כתיבה מרחבית (שימוש במילים, משפטים, סרטוטים וציורים שנכתבים במרחב הדף והמיועדים לחדור אל התת-מודע). חשוב שכל אלו יבוצעו בעזרת מאמן כתיבה על מנת לא להביא בטעות להתפרצות רגשית ולהחרפה של הסימפטומים של הטראומה.
יכולתם של טכניקות הכתיבה שהוזכרו ליצור רווחה נפשית ולשפר את ההתמודדות עם הטראומה מתאפשרת גם בזכות עצם היותה של הכתיבה מדיום בטוח, חזק ומשמעותי וגם בזכות יכולת ה"דיסוציאציה" שנוצרת אצל רוב האנשים שחווה טראומה.
יכולת זו, שנחקרה על-ידי חוקר בשם שפיגל ב-1988, היא בעצם מנגנון הגנה טבעי של הגוף שמאפשר לחווה הטראומה להתנתק מהמציאות. היכולת הזו יכולה להיות מזיקה אבל היא דווקא מועילה לטיפול הכתיבתי מכיוון שעצם הניתוק מאפשר לאדם לספוג לתוך זכרונו, נניח באמצעות כתיבת סיפור אלטרנטיבי, אופן חשיבה אחר (שאינו לא מציאותי אלא פשוט מהווה הסתכלות אחרת על הטראומה). בהשלכות השליליות של הדיסוציאציה אפשר להתמודד בעזרת כתיבה ספונטנית מכוונת על הטראומה.
בעזרת הטכניקות שהוזכרו אנחנו יכולים לקחת את הטראומה ובעצם לכתוב אותה מחדש על מנת לאפשר לנו הסתגלות טובה יותר אל המציאות החיצונית.
© כל הזכויות שמורות לעופר בן-חורין - 050-5549987