בעולם של ימינו, תעשיית התדמית היא תעשייה שמגלגלת מיליוני דולרים. אם לא יותר. איך אני נראה. איך אני אראה טוב יותר. איך לשנות את הגוף שלי. את שפת הגוף שלי ומה לא.
תדמית בבסיסה היא כמו גבס. גבס שנמצא על המהות האותנטית שלנו. עצם זה שיש לנו תדמית כבר אומר שמשהו לא עובד אצלנו נכון. משהו שבור בתוכנו.
אבל קודם, בא נלך קצת אחורה ונראה כיצד ומתי מתפתחת תדמית.
כאשר אנחנו נולדים אנחנו נולדים מהותיים. מחוברים לאני האותנטי שלנו. אנחנו מחוברים לדחפים שלנו. לרצונות שלנו. לתשוקות שלנו ולרגשות שלנו. ולאט לאט אנחנו גדלים להיות אנשים עטויי מסכה. אנשים שלא יודעים מה הם רוצים. אנשים שמתנהלים לפי הסביבה. אנשים חסרי שמחת חיים. אנשים שנעולים בהרגלים ודפוסי חיים. אנשים מקובעים חסרי גמישות נפשית. אנשים בודדים.
כיצד זה קורה?
כאשר אנחנו מגיעים לעולם. אנחנו מגיעים עם מגוון צרכים שנחוצים להישרדות שלנו. יש את הצרכים הפיזיים. ויש את הצרכים הרגשיים שלנו. הצרכים הרגשיים שלנו כוללים חום ואהבה ללא גבולות. קבלה מלאה מצד הסובבים אותנו. הכרה ועידוד מצד הקרובים לנו. מגע פיזי וקשר עין ועוד.
ומה קורה? בדרך כלל אנחנו נולדים להורים שעסוקים בהישרדות היומיות שלהם. החיים שלהם הם סוג של מלחמה. ניסיון לשרוד כלכלית. רגשית או חברתית. פעמים רבות ההורים שלנו כל כך התרחקו מעצמם ומהרגשות שלהם שהם בעצמם לא מסוגלים לתת מענה לצרכים הבסיסיים שלנו.
כאשר הצורך שלנו לא מתמלא התגובה שלנו הא כאב. אנחנו חשים כאב וכתוצאה מכך מגיבים בבכי. אם גם הבכי שלנו לא נענה אנחנו מתחילים לפחד על היכולת שלנו להמשיך לשרוד. מבחינתנו כתינוקות ההישרדות שלנו מותנית באהבת ההורים שלנו. ואם ההורים שלנו לא אוהבים אותנו כמו שאנחנו (לפחות בחוויה שלנו) אנחנו בסכנה קיומית.
כאן אנחנו נכנסים לפניקה ונכנסים לכעס. הגוף שלנו מתחיל להפריש אדרנלין. אם הכעס שלנו לא מקבל מענה אוהב ומכיל מצד ההורים שלנו. אנחנו מפסיקים לנסות לשנות את הסביבה שלנו ומתחילים לשנות את עצמנו. אנחנו דוחקים את הרגשות שלנו. את הכאב שלנו ואת הרצונות הפנימיים שלנו לתוך תת המודע. ומחילים לחיות ולהתנהל לפי מה שנראה לנו שהסביבה מצפה מאיתנו. לפי מה שהסביבה מרוצה. אנחנו מפסיקים לנסות להבטיח את המקום שלנו דרך זה שיאהבו אותנו ועוברים לנסות להבטיח את המקום שלנו דרך זה שיצטרכו אותנו.
כאשר אנחנו גורמים לסביבה לרצות אותנו אנחנו נכנסים לתדמית. ותנחשו מה? הסביבה מרוצה מזה ומעודדת את זה. הסביבה מעודדת את הנתינה הכפייתית שלנו. הסביבה מעודדת את ההתבגרות בטרם עת שלנו. הסביבה מעודדת את זה שאנחנו מסתדרים לבד. הסביבה מעודדת את הבדידות שלנו ואת הריחוק שלנו. אנחנו הופכים לבוגרים ולילדים טובים, מנומסים ומחונכים.
אבל מה קורה לנו בפנים?
אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לשמוח באמת, אנחנו הופכים לרגישים לביקורת ולהאשמות, אנחנו מתרחקים מהאני האותנטי שלנו, אנחנו נכנסים לחוסר קבלה עצמית, אנחנו מאבדים את שלוות הנפש שלנו ואת הדימוי העצמי שלנו. הופכים לאנשים בודדים חסרי יכולת התחברות רגשית לאחרים. ומסתובבים עם תחושה פנימית של ריק.
אז מה עושים? אם אני קולט שאני אכן בתדמית ובא לי לחזור חזרה למהות שלי. בא לי להוריד את הגבס ולשחרר את האני האותנטי שלי – שכרגע שמור בסוד. מה עלי לעשות?
להסיר תדמית זאת עבודת חיים. הדרך הפשוטה ביותר היא להתבגר רגשית.
להתחיל לחשוף דברים מהבפנים שלי החוצה. להתחיל לחשוף את החולשות שלי. את הצרכים שלי. את הקשיים שלי. את הרגשות שלי. להתחיל לדבר על עצמי. על הכאב שלי. על הכמיהות שלי. על הרצונות הפנימיים שלי.
והכי פשוט – לשאול את עצמי. מה אני מאד רוצה אך מתבייש להודות בזה? למה אני משתוקק אך מפחד שידעו על זה?
אז קדימה, תתחייבו לגדולה שלכם. ולהגשמה עצמית המלאה שלכם,
חני.