כפי שבטח שמעתם בעבר ולא פעם אחת, מקרי רשלנות רפואית מתרחשים כמעט בכל יום. בחלק מהמקרים נותר למטופל - הנפגע, נזק בלתי הפיך כתוצאה מהתרשלות של רופא מטפל או איש צוות רפואי (שאינו רופא) המעניק טיפול פרא רפואי או משלים.
בדיונים רבים במסגרת פורום רשלנות רפואית, פסקי דין, חוות דעת של מומחים ובשיח הציבורי, עולה השאלה היכן עובר הגבול בין טיפול רפואי רשלני לטיפול רפואי הגיוני ומקובל. הרי המבחנים לקביעת קו הגבול הדמיוני הנם פרי יצירת אדם ומכאן שנתונים לשיקול דעת.
מהי התרשלות? כיצד "בודקים" רשלנות רפואית?
השאלה שיש לבחון היא האם התרשלו הנתבעים במתן טיפול ראוי ונכון למנוחה. לשם כך יש לבחון האם קיימת חובת זהירות ביחסים שבין הנתבעים לבין המנוחה, והאם הפרו הנתבעים חובה זו.
הבסיס המשפטי לזכותו של הנפגע לפיצוי בשל נזק או פגיעה שסבל מטיפול או משירות רפואי, מצוי לרוב בעוולת הרשלנות, התקיפה הרפואית והפרת חובה חקוקה, בשל הפרת הוראות חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן "חוק זכויות החולה"). אחריות יכול שתקום גם מכוח דיני החוזים אם נערך חוזה בין המטפל לחולה.
לפיכך, תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם בעת מתן טיפול רפואי, היא תביעה על פי עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין האזרחיים. עוולה זו היא עוולת מסגרת, המאפשרת קביעת קטיגוריות של מזיקים וניזוקים, שביחסים ביניהם קיימת חובת זהירות מושגית.
קיומה של חובה כאמור הוכרה במערכות יחסים רבות, ובין היתר: מעביד-עובד ורופא-מטופל. בית המשפט קובע, לאחר מעשה ובדיעבד, אם התנהגות מסוימת – מעשה או מחדל, מהווה רשלנות.
בהקשר הרפואי, הרשלנות הרפואית פירושה מתן שירות רפואי תוך סטייה מרמת הזהירות הסבירה, כאשר סטייה זו גרמה נזק למטופל, שלא היה נגרם אלמלא סטייה זו.
רשלנות רפואית דנה במתן טיפול רפואי ברמה פחותה מסטנדרט ידוע של זהירות, אשר מצפים שרופאים ינהגו לפיו.
כדי לקבוע את רמת הזהירות, פיתחו בתי המשפט מבחן של "האדם הסביר", אשר לפיו נבחנת התנהגות הנתבע לעומת התנהגותו של "האדם הסביר", והתנהגות החורגת מהתנהגות האדם הסביר, היא רשלנות רפואית.
בתחום הרשלנות הרפואית קנה המידה הוא "הרופא הסביר" והתנהגותו באותן נסיבות, כפי שקובע בית המשפט.
בית המשפט העליון קבע כי כאשר קיימת אפשרות טכנית ומעשית לצפות את הנזק, הרי שיש חובה לצפותו ומכאן תיווצר חובת הזהירות באופן כמעט אוטומטי, אלא אם כן יש שיקולים מיוחדים השוללים את קיום החובה (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113).