חפש מאמרים:
שלום אורח
21.07.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

האם לפני התוהו ובוהו היה יקום קודם?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןתאולוגיה09/10/20156713 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

מזמור צ"ג בתהילים מהלל את גבורתו של האל הבורא שנלחם נגד המים הגואים, הטרופים בחטא הגאווה (אפוס הים המורד), וכונן את תבל:

ה' מָלָךְ, גֵּאוּת (מלכות) לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', עֹז הִתְאַזָּר (חגר אזור של עוז). אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם (שאונם). מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' (אבל יותר מכל שאון גלי הים האדירים, אדיר ה' וחזק מהם). (תהילים צג:א-ד)

הנהרות נשאו קולם, אך אלוהים גער בהם והניס אותם:

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.(תהילים קד:ו-י)

תיאור צבאות האויב ותבוסתם לקוח מתמונת המאבק הקדום:

הוֹי, הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים, כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן, וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים, כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן (ירבו שאון, ירעשו). לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק (למרחק) וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ (ויירדף כקליפות גרעיני התבואה העפות ברוח הרים) וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה (וכפרח קוצים כדורי המתגלגל בסופה). (ישעיהו יז:יב-יג)

אסון חורבן הבית

המים הבראשיתיים עלו הרים וירדו בקעות, למקווים המרוחקים שאלוהים הקצה להם. כך גם הצבא הזר - הבא כזרמי מים אדירים, שטוף בתאוות כיבוש,שחייליו המשתייכים לעמים רבים ושונים מאוחדים כולם נגד יהודה - ינוס למרחקים. ישלשער שבפסוקים אלה מדובר בתבוסתו הבלתי צפוייה של צבא סנחריב, שהטיל את אימתו עלירושלים הנצורה בשנת 701 לפני הספירה, המתוארת בספר ישעיהו עצמו פרקים לו-לז,וכמו-כן במלכים ב, יח-יט ובדברי הימים ב, לב. אם כך הוא הדבר, מפלת הצבא האשורי,שרובו הומת וניצוליו ברחו, משמשת תקדים להכנעת צבא בבל בשנת 539 לפנה"ס על ידי כורש, מלך פרס. צבא אשור אומנם גרם נזקים ליהודה, אך לא הצליח לכבוש את ירושלים,בעוד שממלכת בבל גרמה לאסון חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. עם זאת, דימוי המים שבהם גוער ה', המופיע גם בתיאור תבוסת אשור וגם בתיאור מפלת בבל, כמו מחזק את המסרהשליט במקרא שלפיו רק ברצון האל תלוי תזמון מפלת אויביו:

מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים (ה' מקיים את דבר עבדו וממלא בשלמות את תוכנית שליחיו), הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה(ה' מבטיח לירושלים שתיושב ולערי יהודה שתיבנינה), וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם (ה' יקים מחדש את חורבות ירושלים). הָאֹמֵר לַצּוּלָה: חֳרָבִי (ה' אומר למצולה, כלומר למצולות המים: היי יבשה), וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ (ואת נהרותיה ייבש). הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ: רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם (ה' קורא לכורש: רועי, וכורש ימלא בשלמות את רצונו) וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד (ויאמר לירושלים שתיבנה ולהיכל שיווסד). (ישעיהו מד:כו-כח)

ב-539 לפנה"ס כבש כורש מלך פרס את בבל מיד שליטה נבונאיד. יש אומרים כי בפסוקים אלה ייבוש המצולה (נהר הפרת העמוק)והנהרות (יובליו ותעלותיו) הוא רמז לתחבולה שנקט כורש, לפי הרודוטוס, כדי להיכנס אל העיר המבוצרת. לפי מקור זה, היטה כורש את הפרת לעבר אגם מלאכותי רחב ידיים שנועד לתיעול עודפי הפרת ואגירתם בשעת גאות. כך הנמיך את רמת המים בו וחצה את אפיקו ברגל עם צבאו, מתחת לחומות העיר הכבדות. הבבלים שהיו עסוקים בחגיגות לא הרגישו בכלום,ו כוחות פרס השתלטו על העיר בקלות רבה.

גלי הים

כורש התיר כידוע לגולים לחזור למולדתם ולבנות את בית המקדש שנהרס בידי הבבלים. מנקודת המבט המקראית, אחרי שישראל טובעו והופצו לכל עבר בידי צבא המים השוטפים, יחזרו ניצוליו לארצם שתשוקם ותיבנה מהריסותיה. שלב התקומה יגיע לאחר שנהרות הממלכה הכובשת, סמל לגדולתה, לעוזה ולתפארתה, ייובשו וייבושו.

מקרה אשור ומקרה בבל עונים לדגם הכללי. ישראל מואסים בתורת ה', ועל כן, לאחר אזהרות מרובות, משלח בהם אלוהים צבא אויב, נוהם כים, חילות חמושים שאינם מתעייפים, כמו גלי הים. כל עונש עולה בחומרתו על קודמו:

לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ (כמו שלשון אש שורפת קש במהירות) וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה(וכמו שלהבה מפוררת תבן לאפר), שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה (שורשי הרשעים יירקבו) וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה (והפרח שלהם יתייבש ויתפזר כאבקה ברוח, דהיינו, הרשעים משולים לעץ רקוב מן השורשים ועד הענפים והפרחים), כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ. עַל כֵּן חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים (ההרים רעדו) וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת (וגוויות העם מושלכות ברחובות כמו סחי ומאוס), בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה (ובכל זאת לא שקט כעסו של ה' ועוד ידו נטוייה להכות). וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק (הוא ירים דגל להעביר באמצעותו מסר ויקרא לעם רחוק) וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל (מהר ובקלות) יָבוֹא. אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּםוְ לֹא יִישָׁן, וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו.אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת, פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ (פרסות סוסיו נחשבת קשות כצור, כסלע) וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה (וגלגלי מרכבותיו מהירים כסופה). שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא ושאג (יִשְׁאַג) כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט (ויגרור אותו), וְאֵין מַצִּיל (ואי אפשר להציל את הטרף מפיו). וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ צַר (מי שיביט אז לארץ יראה שכולה חושך וצרה) וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ (האור חשך בענניה, דהיינו, מי שהביט לארץ וראה שם חושך ומצוקה, יפנה אחר כך מבטו לשמים וגם שם יראה חושך ועננים קודרים). (ישעיהו ה:כה-ל)

במשך זמן רב החריש ה' ואפשר למעצמות האליליות לדכא את עמו. אך עתה, לאחר שישראל הוכה, סבל, הזדכך וכיפר על עוונותיו, לאחר שהעונש השיג את מטרתו, הגיעה העת לשים קץ לגלות הארוכה. עתה ייצא ה' כאיש מלחמה להיאבק באותם צבאות אויב ששילח קודם, לגעור בהם ולהכריעם. ממלכות אלה, המדומות לנהרותיו ולאגמיו של התוהו ובוהו הקדום, תתייבשנה ותצטמצמנה כמוהו. הדרך שתיסלל לגאולת ציון, לשיבתה ולתקומתה,עונה לדגם הראשוני של הדרך שנסללה במים העזים כדי לברוא את העולם:

ה'כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה (יתעורר לקנא קנאת עמו להינקם מהרשעים, דהיינו ה', שהחריש זמן כה רב, ייצא מאיפוקו וייתן ביטוי ללהט זעמו), יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ (ישמיע קול תרועה, יצעק בקול גדול), עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר. הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם (שתקתי זמן רב), אַחֲרִישׁ, אֶתְאַפָּק (שתקתי,התאפקתי), כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה (אך כעת אצעק בקול גדול כמו אישה יולדת), אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד (אנשום ואתנשף בבת אחת). אַחֲרִיב (אייבש) הָרִים וּגְבָעוֹת,וְכָל עֶשְׂבָּם (צמחייתם) אוֹבִישׁ, וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים (לייבשה) וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ. וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר (את החושך לפניהם אהפוך לאור), וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר (ודרך מעוקמת אהפוך למישור). אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים (את הדברים האלה אעשה ולא אעזוב אותם בלתי עשויים). (ישעיהו מב:יג-טו)

אם האויבים המובסים שנשלחו בידי ה' לפני זמן רב כדי להעניש את ישראל החוטא, דומים לתוהו ובוהו הראשוני, ניתן להניח שגם ים קדמוני זה שוחרר מסכריו כדי לשטוף יקום קודם, כדוגמת מבול נוח. התבנית החוזרת של גערה ורגיעה, גולה וגאולה, תוהו ובריאה, מעלה ספקות בדבר ראשוניותו של התוהו ובוהו שלבראשית: האם לא היה גם הוא, בעיני כותבי המקרא, עונש שהוטל על בריאה קודמת שחטאה והושמדה?

פורסם לראשונה במגזין מראה
http://www.maraah-magazine.co.il/

הכותבת היא מחברת הספר "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", סלע, 2013, זמין גם כספר אלקטרוני בהוצאת "מנדלי" ו"עברית"

מוזמנים לאתר שלי "לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה"

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/16920 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165261 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161864 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/16661 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/16649 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151866 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151552 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאמרים נוספים בנושא תאולוגיה

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה07/12/142087 צפיות
אדם שהפנים תפיסה מודרנית של חירות איננו יכול לקבל את התפיסה הדתית של האדם כמשועבד לאל. הפתרון המוצע הוא אימוץ תפיסת אלהות היונקת מהפרשנות הקבלית של הרב קוק לקבלה ואף הולכת צעד מעבר לה. תפיסה זאת גם שוברת את החייץ שבין דת ומוסר ובין חיים דתיים וחיי חול.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה29/01/149302 צפיות
מאמר זה בא לתת אלטרטיבה לתפיסה המסורתית של הרעיון "העם הנבחר" ו"עם סגולה", עבור מי שאיננו מקבל תפיסה זאת מבחינה מוסרית או מבחינה תיאולוגית. תוצג תפיסת עם סגולה שמסתמכת על הפריצה הדתית מוסרית של המונתאיזם בעבר והן על חזיון קיבוץ הגלויות בהווה, היכולות לתת פרשנות חדשה למושג, היכול לתת משמעות גם עבור מי שיצא מגבולות האורתודוכסיה.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה14/09/132281 צפיות
מאמר זה בא לתת אלטרנטיבה לקיום מצוות רך יותר יותר מזה שמציעה האורתודוכסיה. מיועד עבור מי שכבר לא מאמין בדוגמות האורתודוכסיות ונמצא במצב מפורק ומעוניין לבנות בניין חדש ולהתחבר למסורת היהודית.

מאת: krouz zadokתאולוגיה27/02/119267 צפיות
האדם הינו בשר ודם שימיו ספורים וסופיים. הכן, האדם אינו נצחי אך באפשרותו לתפוס את האין סוף . המאמר ינסה להסביר איך האדם הסופי יכול לחוש ולדבוק באין סופי קרי אלוקים.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה11/11/109004 צפיות
המאמר בא לתת אופציות ביניים בין אורח חיים דתי-הלכתי ובין קיום חילוני. אופציות שונות מאלו המוכרות כיום (מסורתיות, קונסרבטיבים ורפורמים). הוא מציג כמה דגמים של אותם אופציות ביניים ומעגן את הבסיס הפילוסופי-הגותי שעומד מאחורי אותן אופציות. בנוסף, הוא עומד על התהליכים חברתיים שעוברים על החברה הישראלית כלל והציונות הדתית בפרט.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה08/08/109454 צפיות
מאמר תגובה זה בא לענות על ביקורות שנכתבו כלפי המאמר "יהדות רצופה, בין הלכה לחילוניות". מאמר התגובה בא להבהיר כמה עקרונות יסוד העומדים מאחוריו, כגון: א) האנושות ככלל והיהדות בפרט, נבנית משילוב של ערכים חיוביים שיש בתרבויות שונות. ב) האורתודוכסיה עצמה מושפעת מערכים מערביים ליברליים. ג) היהדות ההלכתית עצמה היא רק אחת מכמה "יהדויות" שונות שהתקיימו בעם יהודי במשך ההיסטוריה.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה23/07/109190 צפיות
המאמר דן באפשרות של ספקן או אתאיסט להיכנס לחוויה דתית. דבר זה נעשה על ידי חלוקה בין רגש דתי שיכול להיות רלבנטי גם לאתאיסט ובין אמונה באלהים האופציה השניה המוצעת היא הצגה של אופציה בשביל אדם ספקן. במקום להשאר בעמדה ספקנית משתקת ישנה אפשרות להיכנס לחוויה דתית, יש לשים בסוגריים את שאלת "הדבר כשלעצמו" - קיומו של אלהים. במצבים מסויימים של תפילה, ניתן לחיות במצב נפשי של אדם מאמין בעוד שבמצבים אחרים ניתן להסתכל על העולם מזוית ראיה של אתיאיסט. יש לשבור את הדיכוטומיה שבין אמונה ואתיאיזם.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica