חפש מאמרים:
שלום אורח
23.08.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

בריאה כצריפה

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/2016660 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול.כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

---------------------------------------------------------------------

תהום הבוץ והרפש המתפשטת בלי גבולות שהוכתה מכה עזה בידי הבורא והפכה לבריאה קורנת ומהודקת משולה לגוש מתכת גולמי שנשרף, הותך ועוצב כדי להיזקק מסיגיו ולעטות ברק טהור. כל בעלי המקצוע המיטיבים לוקחים דוגמה ממייבש הביצות הראשוני. האיכר הדש בגורן חובט בגרגרי התבואה כדי להפריד בין המוץ לזרעים, הצורף העמל בבית מלאכתו נופח אש על המתכת המעורבת כדי להפריד בין הפסולת הנחותה לחומר היקר:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לסוג (לְסִיג),כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר, סִגִים כֶּסֶף הָיוּ [היו לי לסיגים של כסף]: לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים, לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל תּוֹךְ יְרוּשָׁלִָם. קְבֻצַת [כמו שמקבצים] כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר, לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ, לְהַנְתִּיךְ; כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי, וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם. וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם, וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי, וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ.כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר, כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה', שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם. (יחזקאל כב:יז-כב)

האנושות שחטאה חיללה את היקום הטהור. לתפקיד מורי הדרך נבחרה אם כן קבוצה קטנה יותר, בני ישראל, שהיו אמורים להוות את הכסף והזהב בתוך הנחושת והברזל – דימוי במקרא לעובדי האלילים שכה פסולים בעיניו. אך בני ישראל, שבמקום להגביה את הזרים, ירדו לרמתם, הפכו הם עצמם לסיגים, לגסים. ולכן יקבץ ה' אותם אל תּוֹךְ ירושלים שתהיה כמו תּוֹךְ הכור. לב לבה של תבל, תוך תוכה, אמצעה, מרכזה, יידע שוב את אפו, חמתו ועברתו של הבורא, שכמו בשעת מעשה הבריאה, יעביר אותו מרוע לטוב. ומלבו של היקום, מן התָּוֶךְ, שבו לראשונה אזל הזול ונחשף היקר, יתפשט טוב זה אל קצותיו. תּוֹךְ, מהשורש ת.ו.כ, שפירושו המקורי הוא לחלק בתווך, כמו לְהַנְתִּיךְ, לשרוף ולהמיס, מהשורש נ.ת.כ, חולקים את צליל הניפוץ האונומטופיאי תך, שגם בשיכול אותיות, כת, משמעותו היא כתיתה וכתישה. יש לציין שעל קבוצת שורשים דומים אלה, בצורתם ובתוכנם, נמנים גםחתך ו-טבח.המנתיך (מ-נ.ת.כ) הוא המנתק (מ-נ.ת.ק, קרוב אל נ.ת.כ, מלבד שני העיצורים הזהים, כ ו-ק דומים בהיגויים):

בָּחוֹן נְתַתִּיךָ בְעַמִּי, מִבְצָר, וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ אֶת דַּרְכָּם. כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים, הֹלְכֵי רָכִיל, [קשים] כמו נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה. נָחַר מַפֻּחַ [המפוח נשף], מאשתם (מֵאֵשׁ תַּם) עֹפָרֶת [העופרת תמה, אזלה באש], לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף, וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ [הסיגים לא הופרדו].כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם,כִּי מָאַס ה' בָּהֶם.(ירמיהו ו:כז-ל)

בפסוקים אלה פונה ה' אל הנביא ואומר לו שהוא מינה אותו לבוחן, לצופה, היושב במגדל, במבצר, כדי שישקיף על עמו מגבוה, מעמדה נוחה, מאובטחת ומוגנת, ויתבונן בהתנהלותו. על ירמיהו אם כן לעמוד על טיב העם כמו צורף הבודק מתכות. תוצאות הבדיקה מעידות על מצב מוסרי ירוד מאוד של העם המושחת שסר מהדרך הנכונה ומרד בתורת ה'. כל אחד ואחד עסוק בהשמצות והכפשות שמטרתן לגרום למפלתו ואובדנו של האחר. לנחושת ולברזל דומה העם. מפוחו של הצורף נושף באש בחוזקה, אך על אף שהעופרת, שהוכנסה לכור כדי לסייע בתהליך זיקוק גוש הסלע הגלמי, כבר נגמרה, הסיגים לא הוסרו, לא הוסגו, לא הורחקו. הכסף המיוחל לא התגלה, שום חומר טוב לא נחשף. לשווא עמל הצורף. ההתכה לא הביאה לטיהור. העפרה שנצרפה הייתה למעשה כולה פסולת מאוסה ששום כסף לא התגלה בה. העם נקרא אכן כֶּסֶף נִמְאָס. כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, אומר גם ישעיהו כדי להמחיש את הידרדרותו והתנוונותו של העם עד להזדהמותו המוחלטת (ישעיהו א:כב).

המפוח שבו נושף הצורף מרמז לרוח אלוהים המניעה את הנביא והנובעת ממנו. אך לשווא טרח הצורף במומחיותו, באמנותו ובלהטו, לשווא התייגע הנביא בהשראתו, בכשרונו ובדבקותו. אש התוכחות שהוכיח הנביא את העם, לפי הוראות שולחו, לא הועילה. הטפות המוסר שהופקו מפיו, מגרונו הניחר, מלבו, מנשמתו, לשווא הוטפו. לא די היה במילים כנגד לב הנחושת והברזל של העם, כנגד עורפו הקשה. מבחן הגערה המילולית הוחלף בלית ברירה במבחן הגערה המעשית. כשהדיבור לא נשמע, בא תור המכה. כמו העולם שלא רק במאמרות אלא גם בעשייה נברא, כך גם תחייתו של העם וגאולתה של האנושות לא רק בהטפות אלא גם בכאבים מוחשיים תבואנה, לפי אותו מודל בריאה בראשיתי. משורר מזמור סו מתאר את היסורים הגשמיים באותו מינוח שבו משתמש ירמיהו (לבחון, לצרוף) כדי לתאר את הטפות המוסר:

כִּי בְחַנְתָּנוּ, אֱלֹהִים,צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף. הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה [במלכודת האויב], שַׂמְתָּ מוּעָקָה [משא כבד, שעבוד] בְמָתְנֵינוּ. הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ [שימשנו כעבדים למשעבדים, נשאנו אותם על כתפינו], בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה [לרווחה, לחירות, לשפע]. (תהילים סו:י-יב)

הפועל בחן, כפעלים רבים אחרים, פורט על קשת רחבה של משמעויות, מן הקל אל הכבד, מן הבחינה כצפייה ובדיקה ועד הבחינה כהעמדה במבחן, על כל דרגותיו. מבחן המעבר באש ובמים - בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם, מתחבר לשתי משמעויותיו של הפועל להתיך (נ.ת.כ) - המסה באש וטביעה במים. כדי לדייק יש לציין שמובנו הראשונו של פועל זה - נשפך, ירד בזרם - מתייחס קודם כול למים - וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם,עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי. וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר. (...). וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה. וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵלכַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה. (שמות ט:כב-כה, לג-לה)

בתוך כל גוש ברד צף לו כדור אש - איחוד הפכים של ממש, ממאפייניו של האל. וכדברי אבן עזרא, האש לא ממיסה את הקרח והקרח לא מכבה את האש. וכדברי רש"י, נס בתוך נס, האש והברד מעורבים, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם. ומדרש רבה מדמה את הברד והאש המתלקחת בתוכו לשני לגיונות קשים שהיו נלחמים זה עם זה. לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך ועשה המלך שלום ביניהם, ועשו שליחות המלך ביחד. כך, אש וברד צהובים זה לזה, כיוון שהגיע זמן מלחמתה של מצרים, עשה הקדוש ברוך הוא שלום ביניהם והיכו במצרים.גושי הברד והאש הניתכים ממעל, ניתקים, יורדים, מכים ומשברים - ביטוי לחמתו של ה' במהלך המכה השביעית שהנחית על מצרים - מזכירים את חצי הברד והאש שבהם המם ה' את אויבו העז של דוד במזמור יח. כך, בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד בפרק ט, פסוק כד, בשמות, בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ במזמור יח, פסוק יד, בתהילים (שירת ההודייה של דוד נמצאת לראשונה בשינויים קלים בפרק כב בשמואל ב אך לצורך ההמחשה יצוטטו קטעים מהמזמור):

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי.חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי, קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת.בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ, יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו. וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץוּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ [יסודות הרים הזדעזעו] כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹוְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל [אש אוכלת פרצה מפיו], גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ.וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו [היטה, הנמיך את השמים וירד כשחושך כבד תחת רגליו].וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא [וטס] עַל כַּנְפֵי רוּחַ. יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים [הטיל חושך סביבו שהיה לו כסוכת מסתור, חושך של ענני שמים כבדים מרוב מים]. מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ [מנוגה נוכחותו, פרצו, התקדמו ענניו, ברד וגחלי אש ניתזו]. וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם [את האויבים]. וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם [מעמקי הים נחשפו] וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל [יסודות תבל התגלו], מִגַּעֲרָתְךָ ה',מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי [כי היו יותר חזקים ממני]. יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי [שונאיי ארבו לי ביום אסוני] וַיְהִיה ה' לְמִשְׁעָן לִי.וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי. (תהילים יח:ה-כ)

בפסוקים אלה מגייס ה' את כל איתני הטבע כדי להציל את ידידו דוד מכף שונאיו, הסובבים ומקיפים אותו כגליו, זרמיו ומשבריו של ים תהום משתולל. האל שומע את קריאתו של הטובע בים השאול וחרון אפו כנגד האויב השטני, שהוא גם אויבו שלו עצמו, מתואר כסערה אימתנית המכה בים ומייבשת אותו. פעולת ההצלה מתחילה ברעש שמשמיעה הארץ הרועדת והריה הזעים על יסודותיהם. בשלב שני מתלקחים השמים וענניהם השחורים המעובים הנראים כעשן כמו נורים מנחירי האל תוך שאש הברק המותזת כמו פורצת מפיו רושף הגחלים. ענני הגשם הכבדים כמו מכופפים את הרקיע אל עבר הקרקע. שמים וארץ מתערבבים יחד - חזרה אל התוהו ובוהו מקדימה את הבריאה המחודשת העומדת להתרחש. שירת ההודייה הנסיבתית לובשת פנים של המנון קוסמי. בשירת דוד יש תיאורים דומים למכת הברד, לשירת הים, לשירת דבורה, לשירת חנה ולהתגלות הר סיני, וכל אלה גם יחד יונקים ממעשה בראשית.

כשערפל תחת רגליו ונוגה מעליו, בלב הסערה, יורד האל וחש להכניע את אויביו. בתוך אור וחושך, אבני ברד וכדורי אש הבוקעים מעננים כהים - עוד איחוד הפכים, מסממניה של בריאה, כמו במכת הברד שאיחדה אש וקרח - מגלה אל עליון את עוצמת נוכחותו, שולח את חציו הבוערים ומפזר את אויביו. מי השאול שעמדו להטביע את ידיד האל מתייבשים כהרף עין, במחי נשימת רוח אפו של אלוהים. ייבוש המים ובעקבות כך התגלות היבשה משבצים את התמונה במערכת של קטעים המופיעים במפוזר לכל אורך המקרא והמרמזים למאבק קדומים בין האל הבורא לבין כוחות הים הסרבנים שסרבו להישמע להוראותיו בשעה שניגש אל בריאת העולם, למשל:

קוֹל ה' עַל הַמָּיִם, אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים. (תהילים כט:ג)

גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב (...). (נחום א:ד)

(...) הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא.(ישעיהו נ:ב)

דיי בגערת ה' והמים נסים ומתנתבים באפיקים מגודרים או מתייבשים לחלוטין*. השורש גער, המקושר פעמים רבות במקרא לדיכוי המים המורדים (ישעיהו יז:יג, נד:ט; תהילים קד:ז, קו:ט, ועוד), מופיע גם במזמורנו: וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה', מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. (תהילים יח:טז) שימוש זה במילה גערה מחזק את הרמזים שבהם משופעת שירת דוד, רמזים המשייכים אותה למערכת תיאורי בריאה אלה. הניצול הנמשה מהתהומות לעבר המרחבים כמוהו כבריאה הזכה שחולצה מכלאה הטחוב. וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, אומר המשורר (פסוק כ), ששירתו מהווה גרסה נוספת לדפוס היציאהמשעבוד וגלות, חיצונית ופנימית, דרך יסורים מזככים, מזקקים, אל עבר חיים של התעלות, הגשמה ומיצוי, הן במישור הפרטי והן במישור הלאומי.

מאידך, דימויו של האל הנושף אש מאפו ומפיו כדי למגר את האויבים הרשעים מקביל לדימוי הצורף הנושף אש במפוח כדי להתיך את הסיגים הרעים. כל היקום כולו נעשה כור התכה, כור ההתכה הוא סמל לכל היקום כולו. משורר מזמור יח אומר: וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ (תהילים יח:ח-ט), וכן: וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה', מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ (שם שם:טז). ומשפטים אלה המתארים את חרון האל מזכירים את דימוי הצורף שבו משתמשים הנביאים: נָחַר מַפֻּחַ (ירמיהו ו:כט), וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי (יחזקאל כב:כא). האל הבורא יורה מפיו ומאפו חצי אש לעבר הרֶשע כמו הצורף הנושף אש כדי להתיך את אותו רוע.

ולא זו בלבד. דימוי המתכת מוטמע בלב הבריאה, במילה רָקִיעַ עצמה, אותה מחיצה המבדילה בין המים ממעל למים מתחת. וכמו שני פירושיו של הפועל ניתך המתייחס גם למים הניתכים וגם למתכת הניתכת, וכמו שני פירושיו של הפועל יצק, דהיינו, לצקת מים ולהתיך מתכת בעת ובעונה אחת, כך גם המילה רָקִיעַ: אל רקיע כגליד מים קפואים חובר הדימוי המציג אותו כרצועת מתכת רקועה. הרָקִיעַ הוא כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא במראה שרואה יחזקאל (א:כב), נורא בהטילו אימה על רואיו בעבור הפלגת זהרו ולבנינותו, בלשונו של רש"י. ואליהוא, הבא לדבר אל איוב, מדמה את הרקיעים לראי עשוי מתכת יצוקה, חזק ובוהק (איוב לז:יח).דימוי המתכת מרומז אף בשורשה עצמה של המילה רקיע - ר.ק.ע, שבבניין פיעל, ריקע, פירושו שיטח ורידד, בהתייחסות למלאכת האמן. וכך נאמר על עושי האיפוד שהיכו בזהב וריקעוהו ללוחות דקים ואת הלוחות הדקים חתכו לחוטים:

וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם (...). (שמות לט:ג)ה

היתוך כולל התמרה בעוד שריקוע לוחות הזהב וקציצת החוטים הוא שלב של עיצוב אך שתי הפעולות גם יחד כרוכות בהפעלת כוח ומעתיקות ממעשה הבריאה המורכב, רואות בה דגם של חיקוי.בבניין פעל, רקע פירושו מתח, שטח, ובהרחבת משמעות, דרך, דרס: הרוקע ברגלו מכה בקרקע, בועט בה ומשטיחה כמו הצורף המרדד את חמריו. בשירת דוד בגרסתה הראשונה מודה המלך לאלוהים על שסייע בידו להכניע את אויביו:

וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם [עשית כך שאויביי הפנו לי עורפם וברחו מפניי ואת שונאיי השמדתי].יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם [הם הסתכלו לכל עבר אבל לא מצאו מושיע, הם קראו אל ה' אבל הוא לא ענה להם]. וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ, כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם, אֶרְקָעֵם [שחקתי אותם כמו אבק, כמו הבוץ ברחובות רמסתי, מעכתי אותם]. (שמואל ב, כב:מא-מג)

בתיאור שחיקת האויב על ידי דוד ניכר דפוס הכנעת הים המורד המכונה רהב על ידי האל הבורא. דוד המכניע את אויביו מחקה את האל הבורא כששיטח את גלי הים:נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם. (...). אֱלוֹהַּ לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ [לא שככה חמתו], תַּחְתָּו שָׁחֲחוּעֹזְרֵי רָהַב. (אִיּוֹב ט:ח, יג)כ

שם שנטה הבורא את השמים, מתחם ושטחם לכיפה דקה, כך גם רמס את גלי הים הגבוהים. קרקע כרקיע. זאת ועוד. הרקיע שחתך במים טבח גם בבשר:

בַּיּוֹם הַהוּא [כמו בבראשית] יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.(ישעיהו כז:א)

כוחות השטן האימתניים לובשים צורה של בעלי חיים קדמוניים, גרמיהם כמטילי ברזל ובשרם כמו עשוי נחושת (איוב מ:טז-יח, מא:טו). פקעת סבוכה ומתפתלת של נחשי נחושת חשוכים רוחשת גם בחובם של אלה הסוגדים לדמויות אלה ומזדהים אתן. מקבוצת אנשים זו מסתייג איוב בשאלתו הרטורית שבאמצעותה הוא מטעים במרומז את אי השתייכותו אליהם:

מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל [מה כוחי כי אקווה לטובה] וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי [ומה יהיה סופי אם אחכה בסבלנות]. אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי, אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ [עשוי נחושת?] (איוב ו:יא-יב)

ברובד הראשון מדבר איוב על חוסר יכולתו להתמודד עם מכאוביו. כוחו תש והעתיד הנשקף לו לא מצדיק ציפייה סבלנית לטוב. אך בשאלה האם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ? מרמז איוב, ברובד שני, על ניתוקו המוחלט מעדת הבוגדים העזים והחוצפנים, שעורפם גיד ברזל ומצחם עשוי נחושת:

מִדַּעְתִּי [לפי שידעתי] כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה. (ישעיהו מח:ד)

בהמרותם את פי אלוהים, בהיעשותם קשי עורף, קשי לב (יחזקאל ג:ז) ובעלי מצח נחושה, בני ישראל מחקים, לא את הבורא, כפי שנדרש מהם, כי אם את אלילי התרבויות הזרות. ואלה מזוהים עם המים הקדמוניים הסרבניים, רהב, נחש ותנין, מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת, שזקפו ראש נגד הבורא ושהותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. זילות הברזל, דלות הבדיל, שחות הנחושת ונמיכותה של העופרת הותמרו בערכו של כסף טהור שזוקק שבע פעמים בתוך כור ההתכה של כל היקום כולו:

אִמְרוֹת ה', אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ [הזורם מהכור אל הארץ],מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. (תהילים יב:ז)

*לעניין הגערה, ראו המאמר: מגערה לערגה, מתוהו לבריאה, מגלות לגאולה המאמר פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במגזין "מראה", ב-25/12/2015

הכותבת פרסמה את ספר העיון "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", סלע, זמין בחנויות. בגרסה אלקטרונית, באתר "מנדלי" או "עברית".

מוזמנים לבלוג: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של  אורנה

https://liebermanorna.wordpress.com/2013/01/18/%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%A1-1-%D7%9C%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%99%D7%A9-%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%9C-%D7%A0%D7%99%D7%92%D7%95%D7%93%D7%99/

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/16938 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165390 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161875 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/16670 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151878 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151566 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151238 צפיות
הרומן מיועד לאוהביו המושבעים של דאגלס קנדי שכותבת המאמר נמנית עליהם. לאחרים ולמתחילים אני מציעה לדלג עליו. Douglas Kennedy, Five Days, Atria books, 2013

מאמרים נוספים בנושא יהדות

מאת: בתיה כץיהדות26/05/1913033 צפיות
חג שבועות הידוע גם בכינויו חג הביכורים וחג מתן תורה מגיע לאחר ספירת העומר, שבעה שבועות בדיוק לאחר חג הפסח, את שבועות חוגגים בתאריך ו' בסיון והחג הנפלא הזה הינו החג האחרון החותם את מועדי ישראל.

מאת: בתיה כץיהדות21/05/1913127 צפיות
מצוות זכירת מעמד הר סיני לזכור את מעמד הר סיני היא מצווה כמו שמובא בספר דברים "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב" גם בי"ג עיקרים מובא: "וְשֶׁהַתּוֹרָה כֻלָּה נְתוּנָה מִן הַשָּׁמָיִם וְשֶׁלֹּא תִּשְׁתַּנֶּה בְשּׁוּם זְמַן חַס וְשָׁלוֹם".

מאת: בתיה כץיהדות07/05/19430 צפיות
ישנן הרבה נבואות שהתגשמו, אביא להלן 7 דוגמאות יפות וקצרות, כי כדי לסקור את כל הנבואות שהתגשמו צריך ספר שלם, לכן מומלץ לעיין בספרים הבאים להרחבת הידע: נבואה והשגחה, מסע אל פסגת הר סיני, מסילות אל האמונה, מסע אל האמת.

מאת: בתיה כץיהדות07/05/1912969 צפיות
זה ההסבר הפשוט למה נתן אלוקים את התורה רק לעם ישראל כי לכל עם יש את ה"אופי" המתאים לו ועם ישראל הוא העם שהכי התאים לו התורה.

מאת: בתיה כץיהדות07/05/1913074 צפיות
לפני שנביא את דברי הארכיאולוגים וההיסטוריונים צריך להדגיש שגם אילו ההיסטוריונים מסיקים מתוך מחקריהם שהדברים התרחשו אחרת ממה שכתוב בתורה, הדבר לא היה מעלה ולא מוריד למי שהשתכנע למעלה מכל ספק שהתורה נכתבה במדבר סיני וכל הכתוב בה מדוייק, וזה משתי סיבות:

מאת: בתיה כץיהדות07/05/19956 צפיות
אבל יש סיבה יותר גדולה מדוע רוב העם לא מקיים מצוות התורה - והיא מפני שרוב העם היהודי עדיין לא זכה להסברה נכונה ואמיתית מהי היהדות וכיצד היא יכולה לתרום לחיים שלו. העובדות מדברות שכאשר יהודי זוכה להכיר את התורה ואת המצוות בצורה אמיתית ועם הסברה טובה ונעימה

מאת: בתיה כץיהדות07/05/19144 צפיות
לפני כ- 50 שנה גילה הרב וויסמנדל זצ"ל צפנים בתורה גילויים אודות מבנים נפלאים בנמצאים בין אותיות והמילים בתורה, כמה מהצפנים של הרב משתרעים על כל התורה ואי אפשר לטעון שצפנים אלו מקריים כי הם נדירים מאוד ולא מסתברים כלל שיווצרו במקרה ולולא שהתורה נכתבה על ידי יותר אחד לא היו יכולים להווצר צפנים אלו.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica