חפש מאמרים:
שלום אורח
08.12.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

ערגה לברכת הצריפה

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/2016703 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

אפיקי מים, אפיקי נחושת

המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

____________________________________________

 

בפרק כו בספר ויקרא, בחלק הקללות אחרי חלק הברכות, מוזהרים בני ישראל שאם יפרו את הברית, יהפכו שמיהם לברזל וארצם לנחושת:

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה [כנחושת]. וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [תלכו נגדי בעוינות, במרי] וְלֹא תֹּאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם [המכה תהיה כבדה פי שבעה מהחטא]. (ויקרא כו:יט-כא)

בניגוד לברכה, בפסוק ד, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ (שם שם:ד), שמי הברזל לא יורידו מטר וארץ הנחושת לא תצמיח יבול. וכך מבאר אונקלוס בתרגומו: "ואִתֵין ית שְׁמַיָּא דעלויכון תַּקיפין כְּבַרְזלא מלאחתא מטרא, וארעא דתחותיכון חסינא כנחשא מלמעבד פירין" - ואתן את השמים שעליכם חזקים כברזל מלהוריד מטר, ואת הארץ שתחתיכם חסינה כנחושת מלעשות פרי.

בספר ויקרא השמים נדמים לברזל והארץ נמשלת לנחושת בעוד שבפסוק המקביל בספר דברים, המתכות מהופכות - השמים נדמים לנחושת והארץ נמשלת לברזל, כמו במשחק מראות המחבר בין קרקע לרקיע, זה תלוי בזה:

וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק, וְעָפָר  מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךָ. (דברים כח:כג-כד)

בניגוד לברכה, בפסוק יב, יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, אֶת הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה (שם שם:יב), שמי הנחושת ימטירו אבק ועפר עד השמדה. פרשני המקרא, הקושרים (ובצדק) את דימוייו לתנאיה האקלימיים והגיאוגרפיים של הארץ, מזכירים את אותם ימי שרב שבהם רוחות חמות, שכמו מגיחות מפתחו של כור היתוך, מעלות אבק, חול ועפר מרגבי האדמה היבשים, בעמודים מסתחררים כלפי מעלה. גבולות הבריאה מיטשטשים, קרקע ורקיע מאבדים את בדילותם, מתחברים בסופות מתערבלות. חול ואבק מוחזרים שוב כלפי מטה מעננים יוקדים.

האוֹצָר הַטּוֹב, בפסוק הברכה, הוא מסר הבריאה, תורת האלוהים, האצור/צרור בצור שדי, בסלע הקדוש על המים, באבן השתייה שממנה פרץ סילון מים זכים כלפי מעלה ויצר את השמים ושממנה ירד מפל מים צלולים כלפי מטה ויצר את הארץ. אבן השתייה היא פסגת הר צחור ומושלג, כמו זו של לְבָנוֹן שממנו, מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים (שיר השירים ד:טו), נוזלים מַיִם קָרִים (ירמיהו יח:יד). אבן השתייה היא כור יוקד - עֲלִיל, שממנו זורם כסף מותך ומטוהר אל הארץ (תהילים יב:ז). בין שמים לארץ, ממקור שלג ואש, באחדות ניגודים המאפיינת את הבורא ובריאתו, זו נבראה בדמותו של זה, נוזלים, ניתכים, ניצוקים המים המנוקים, הצחורים, הבאים ממקום מרוחק ונעלם, זר ומלא רזים, מנצנצים בברק כסף צרוף (צ.ר.פ/צ.ח.ר).

ובניגוד לכך, הנחושת והברזל, בפסוקי הקללה, הם רמז לרוע התוהו ובוהו, הנרטיב האלילי:

כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים, הֹלְכֵי רָכִיל, [קשים] כמו נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה. (ירמיהו ו:כח)

מִדַּעְתִּי [לפי שידעתי] כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה [נחושת]. (ישעיהו מח:ד)

ברובד ראשון, הנחושת והברזל, מתכות נקלות ופחותות, מסמלות בפסוקים אלה את סרבנותם ועקשותם של בני ישראל המרימים מצח בחוסר בושה, ברהב, בהתרסה ובחוצפה כלפי אלוהים, את הפניית ערפם אליו, את התנגדותם (גיד/נגד) לו. לפי פירוש זה, גיד העורף מקביל אל המצח בעוד שהברזל מקביל אל הנחושה (נחושת). ברובד שני, הנחושת והברזל מרמזים על הכבלים שבהם כובלים בני ישראל את עצמם בהתאגדותם נגד אלוהים. המילה גיד באה משורש שפירושו אגד, עקד, קשר, כבל. הגיד, במשמעותו הראשונה, הוא אגד, חוט, חבל, רצועה, חגורה (ורק במשמעות שנייה פירושו רקמת החיבור בין שריר לעצם). ובהתאם לכך גם הנחושת שמופיעה במספר היקרויות במקרא במובן של שלשלת או שלשלאות של מתכת לאסור אדם. לפי פירוש זה, גיד (מוט) הברזל מקביל אל הנחושה (כבל נחושת) בעוד שהעורף מקביל אל המצח. המילה נחושת במובן של כבל נמצאת במגילת איכה:

גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא [כלא אותי בתוך גדר כדי שלא אוכל לצאת] הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי [אסר אותי בכבל נחושת כבד]. (איכה ג:ז)

ובריבוי זוגי – נחושתיים, במובאות הבאות, למשל, שבהן שני מנהיגים מרכזיים, שמשון וצדקיהו, מושלכים, על ידי אויב אלילי, כשעיניהם מנוקרות וגופם אסור בכבלי נחושת, אל בית הסוהר:

וַתֹּאמֶר: פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן, וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר, וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו. וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים. (שופטים טו: כ-כא)

וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה וַיִּתְּנֵהוּ בבית הַפְּקֻדֹּת [בבית האסורים] עַד יוֹם מוֹתוֹ. (ירמיהו נב:יא)

בהקשיית גופם ונפשם, בעצימת עיניהם, בהתעוורותם, בהליכתם אחרי מקסם השווא של האלילות, כובלים בני ישראל את עצמם בחיבוק החנק של הנחש, חיבוק כפול ומכופל בטבעות רבות ומרובות. הריבוי הזוגי – נחושתיים, זוג שלשלאות, מהווה רמז ותזכורת לרקיע וקרקע, לארץ ושמים שנעשים נחושת וברזל ומסיגים את הבריאה לעבר התוהו ובוהו. היכלאות האדם בעורף של ברזל – מאחור ובמצח של נחושת – מלפנים מובילה להיאטמות הקוסמוס בשמים של נחושת – ממעל ובארץ של ברזל –מתחת.

ממצב טומאה זה של טביעה במים מתכתיים, עכורים, בוצניים, של לפיתת נחשולי נחשים מכל עבר, של מלכוד בין מִשְׁבְּרֵי מָוֶת,  בין נַחֲלֵי בְלִיַּעַל (שמואל ב, כב:ה), שואף לברוח דוד. בשירתו, המופיעה בפרק כב בשמואל ב ובשינויים קלים במזמור יח, הוא מודה לאלוהים על שהחזיר את היקום אל האנדלרמוסייה הראשונית כדי לבוראו מחדש תוך התכתו ושריפת סיגיו, משבחו ומהללו (ראו: בריאה כצריפה):

הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת ה' צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ. (שמואל ב, כב:לא)

הצלת דוד, באמרת האל הצרופה, במשפטו הצודק והישר, שהביאה סוף לייסוריו בין נשיכות הנחשים, כמוה כהושעת היקום, שבאמרות טהורות ויקרות נמשה, גם הוא, מתהום כלאו:

אִמְרוֹת ה', אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ [הזורם מהכור אל הארץ],  מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. (תהילים יב:ז)

עליל הוא כור היתוך, מלשון עלל, דהיינו, פעל, ביצע, חולל. אך השורש עלל, במובנו הראשוני, פירושו הרווה צמאון, נתן מים לשתות, אחרי יובש כבד. עלילות האל הן מעשי גבורתו כשבא להבקיע את מעייני הישועה, במעשה בראשית:

וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.  וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא, הוֹדוּ לַה', קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו, הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ. (ישעיהו יב:ג-ד)

אותה מילה, ביחיד – עליל (שמובנה כור היתוך), וברבים – עלילות (שמובנה מעשי נפלאות וגבורה), כדי להמחיש את הקשר בין צריפה לבריאה, זו משמשת כדימוי לזו. הקשר בין השתיים בולט במיוחד במזמור קה, בנוגע לחייו של יוסף ששוחרר מבור הכלא, מכבלי ברזל על רגלים וצוואר, על גוף ונפש, ועלה לגדולה, באמירת האל, לעתיד צרוף של גדולה, שלטון וכבוד, כסף וזהב:

הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ,  הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו. (תהילים קה:א)

שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ [ה' שלח למצרים את יוסף, לפני הגעתה לשם של משפחת יעקב],  לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף.  עִנּוּ בַכֶּבֶל רגליו, בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ [אסרו בכבל רגליו, בכבלי ברזל צווארו]. עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ,  אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ [עד שהתקיים דבר ה', אמרתו העמידה את יוסף בנסיונות קשים].  שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ,  מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ [המלך שלח שליח כדי לתת הוראה להתיר את אסוריו של יוסף, מושל העמים שחררו מכבליו]. שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ  וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ [המלך מינה את יוסף לאדון הבית, למנהל כל רכושו]. לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ  וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם [כדי שיקשור את שריו לרצונו ואת יועציו הבכירים ילמד חוכמה]. (שם שם:יז-כב)

באמרות ובמעשים חילץ אלוהים את בני חסותו, יוסף ודוד, מהבור שלתוכו הוטלו בידי אויביהם, באמרות ובמעשים גאל הבורא את בריאתו מחיבוק המוות של משברי התהום. הבריאה מעוצבת בסגנון דבריו ומהותו של הבורא, בתום ובטוהר. וכך גם דוד, המצהיר על תומתו וצדקתו – חיקוי האל הטהור בראש מעייניו:

צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ. (תהילים קיט:קמ)

אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהילים יח:לא), אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ (תהילים קה:יט). מאחורי שם התואר, צְרוּפָה, נמצא הפועל, צָרַף, והקשר בין התואר לפועל מטעים ומחדד את רעיון חיקוי האל העומד בבסיסו הרעיוני של המקרא: אמרת ה' הצרופה, הטהורה, הישרה, האמתית, הצודקת, היא זו הצורפת, הבוחנת, המעמידה בניסיון, המטהרת. זה אשר ייבחן וייצרף, ייעשה, בתום תהליך ההתמרה המייסר, לצרוף, לטהור. וכך יידמה לצורף.

משום אהבתו לאמרת האל הצרופה, משום ערגתו לאפיקי המים הזכים, שבם מתגלית נוכחות האל כמו במעשה הבריאה הראשוני, שבם משתקף ומתנצנץ אורה הקדוש ברצי כסף ובזהרורי זהב, מקבל עבד ה' את גמולו וזוכה בישועה:

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם,  כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים,   לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא  וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים (תהילים מב:ג-ד)

וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי,  יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי.  ִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי, 
כְּבֹר [כנקיון, כזוך, כתום] יָדַי יָשִׁיב לִי.  כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' 
וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי.  כִּי כָל מִשְׁפָּטָו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה.  וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ  וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲו?ֹנִי.  וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי,  כְּבֹרִי [כנקיוני, כזַכּוּתי, כתומי] לְנֶגֶד עֵינָיו. (שמואל ב, כב:כ-כה)

פסוקים נוספים בתהילים מדגישים את אמונת דוברם בחפותו המלאה תוך שימוש בדימוי הצריפה:

בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי, צרופה (צָרְפָה) כִלְיוֹתַי וְלִבִּי! (תהילים כו:ב)

בָּחַנְתָּ לִבִּי, פָּקַדְתָּ לַּיְלָה, צְרַפְתַּנִי, בַל תִּמְצָא [אך לא מצאת בי צביעות],  זַמֹּתִי בַּל  יַעֲבָר פִּי [לא מצאת בי מזימות שלא עברו את פי, שהסתרתי אותן בקרבי]. (תהילים יז:ג)

אלוהים בחן את לבו של דוד לראות אם יש בו סיגים, פגם או דופי וגם בלילה בחנו לראות אם אינו מסתיר מחשבות רשע בחסות החשיכה. אלוהים העמידו במבחן האש הארוך והקשה כצורף המתיך עפרה, אך לא מצא בו העמדת פנים, לא מצא בו מזימות אפלות חבויות בחובו, לא ביום ולא בלילה.

זאת ועוד. כתמר בחכותה ליד עינים, בפתח שתי עיינות, בצומת היקום שבו נבדלו המים *, כך גם דוד, צאצאה, זכה לחזות במו עיניו בחזיון זיכוך המים, חזרה על מעשה הבריאה הפלאי, בשעה שצמצם הבורא את ים המוות שביקש להטביע את בן חסותו:

וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם [את האויבים]. וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם [מעמקי המים נחשפו] וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל [יסודות תבל התגלו], מִגַּעֲרָתְךָ ה',  מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי [כי היו יותר חזקים ממני]. יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי [שונאיי ארבו לי ביום אסוני] וַיְהִיה ה' לְמִשְׁעָן לִי.  וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי. (תהילים יח:יד-כ)

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם (שם שם:טז): עיניו של הרואה נתונות על אפיקי המים, מתמזגות אתם בחווייה מיסטית נדירה של קרבה מועצמת אל האל. הניצול רואה במו עיניו – כמו חוצי ים סוף שנבקע לשניים, כמו תמר שישבה ליד עינים, שתי עיינות, את תמונת שחזור מעשה הבריאה, בגרסה זו או אחרת, בשלב זה או אחר – את אפיקי המים, את הפלג העליון ואת הפלג התחתון שנבדלו ממים רבים. זוג עינים מיטהרות מתאחדות עם שתי עיינות מים מזדככים, חוזות בבקיעת נחשולי השאול, בצמצומם, בהצרתם, בניתובם או בגידורם, או בכל אלה גם יחד. * עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם (שיר השירים ה:יב), משבחת הכלה, רועת הגדיים, את אהובה, הדּוֹמֶה  לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים (שם ב:ט). לאותם אֲפִיקֵי מַיִם עורג האייל החינני והמעודן, סמל הבריאה (כמו צבי ועופר איילים, גדי תור ויונה), ניגודו של התנין הגס והאכזר, סמל התוהו (כמו בהמות ולויתן, נחש ורהב):

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם,  כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים,   לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא  וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים (תהילים מב:ג-ד)

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה',  מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. (תהילים יח:טז)

המילה אפיקים, המקושרת כמובן בדרך כלל אל מים – אֲפִיקֵי מַיִם, מופיעה גם בסמיכות אל נחושת וברזל – אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה, כלומר צינורות נחושת ו-אֲפִיקֵי מָגִנִּים, כלומר שורות של קשקשי ברזל. היקרויות מפתיעות אלה מטעימות ומבליטות שוב ושוב את הניגוד שבין אֲפִיקֵי מַיִם טהורים ותמים, תּוֹרֵי זָהָב עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף (שיר השירים א:יא), לבין אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה, אפיקי נחושת וברזל שעליהם או בתוכם רוחשות מפלצות קדמוניות, בהמות ולויתן:

עֲצָמָיו אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה [עצמותיו של בהמות כצינורות נחושת],  גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל [גרמיו כקורות ברזל]. (איוב מ:יח)

גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים סָגוּר, חוֹתָם צָר [גאוותו הגדולה של לויתן היא בשורות קשקשיו המשמשים לו כשריונים, דבוקים אל גופו כחותם הצר על החומר]. (איוב מא: ז)

חיות נחושת וברזל מטילות אימה שרויות במי התוהו העכורים או לגדותיהם, צינורות, מוטות, חגורות, שלשלאות ולוחיות אוסרים, חונקים ומזהמים את מי הבריאה – דמות הים כדמות החיה. גדיים ואיילים חינניים, העורגים אל אלוהים, מרווים צמאונם במי אפיקי המים, תּוֹרֵי זָהָב עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף – ברואים ופלגים מתאחדים בְּכִסּוּפֵיהֶם אל הבורא.

תּוֹרֵי זָהָב עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף (שיר השירים א:יא): טורים טורים סדורים בקפידה של חוטי זהב שבהם שזורים חרוזי כסף בצורות שונות ומגוונות, עגולות ומוארכות, חוזרות זו על זו בתיאום נעים. זהו התכשיט המעודן והבוהק המקשט את האישה האהובה והחיננית בשיר השירים, סמל ליפי הבריאה שיצאה תחת ידו של הצורף הגדול, ים שבו משתקפים רצי כסף וזהרורי זהב, שדות תבואה זהובה, נעה בגלים קלים ברוח רעננה. העננים השטים בשמים הם כמו הדגים השוחים בפלגים, בנהרות ובימים, לשמחת הדייגים שיפרשו רשתותיהם, באחרית הימים כמו בראשיתם, מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם (יחזקאל מז:ח-יב, שימו לב לריבוי הזוגי עֶגְלַיִם בפסוק י, המתחרז עם נַחֲלַיִם בפסוק ט, כדי להדגיש את תאימות הרקיע והקרקע, ארץ ושמים). זהו עולם מרנין שבו באים גדיים (ֵעֵין גֶּדִי), עגלים (עֵין עֶגְלַיִם) ואיילים (נחל אַיָּלוֹן) לשתות מאפיקי מים, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, נחלי איתן שלא יכזיבו כמו אותם בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם (ירמיהו ב:יג), סמל לבעלים. המילה אפיק באה מהשורש האכדי אפק שפירושו חוזק, עצמה שליטה, הכלה (ומהשורש א.פ.ק הפועל התאפק, שליטה ביצר היא סימן לחוזק). נחלי האיתן, סמל לאלוהים ולתורתו, שלא כנחלי האכזב, חזקים דיים כדי להכיל את המים כל עונות השנה.

תמונה עולצת זו של קבין של יופי, חינניות ועוצמה שירדו לעולם חופפת בהיפוך למראה גושי הנחושת והברזל המגושמים הצפים בים בוצי ועכור או השוהים על חופיו, בין קני הסוף, פיסות של תוהו ובוהו מהימים הקדמוניים שלפני בראשית. עצמותיו האדירות של בהמות וקשקשיו הקשים של לויתן, מוטות, קורות ולוחיות של נחושת וברזל, חיות מאיימות ומחרחרות מלחמה, עומדים בניגוד לחרוזיה המזהירים של יעלת החן, איילת האהבים, הצבייה התמירה וקלת הרגלים משיר השירים. מחרוזתה של הכלה מקבילה באופן ניגודי לשלדו של  בהמות ולשריון קשקשיו של לויתן. כאן סדרות של חרוזים שזורים בשורות, כסף וזהב, מרניני לב, כאן מערכת עצמות מקובעות זו לזו בחוזקה,  קשקשי ברזל מטילי אימה  המשולבים זה בזה בחוזקה ודבוקים אל הגוף.

עולמן של חיות הקנה המשוריינות והתוקפניות מתכתב עם הקללות  המאיימות בשמי ברזל וארץ נחושת או ארץ ברזל ושמי נחושת. רגבי האדמה הפורייה, תלמיה וערוגותיה, כמו גלי הים, יהפכו מתכות קשות ועקרות. ענני השמים ימטירו אבק ועפר. פיסות התוהו ובוהו תטלנה אימתן על כל היקום כולו, תתרחבנה ותתפשטנה, תכבושנה עוד ועוד שטח, תחזירנו לעידן הטרום בריאתי.

העולם נברא באמרות ה' הצרופות, ששרפו, התיכו את סיגי הפסולת שבהם היו נגועים מימיו. ממים עכורים כנחושת וכברזל למים זכים ככסף וכזהב מזוקקים. באמרות ובעלילות צרף, יצר ועיצב אלוהים את העולם, העבירו מעברה לבריאה. אך בני האדם ברשעתם ובשחיתותם הפרו את ברית הבריאה, הסיגו שוב את הטוהר לעבר הגס. עמעום המתכות הנקלות מעיב יותר ויותר על האמרות הצרופות, הכלואות בשלשלאותיהן. מילות השפה ואמרותיה, הנושאות את חותם הכפילות בחובן, כורעות, מתנודדות, מתפלשות בעפר ובאפר, תחת עוצם המאבק בין הזוהר לסיגים המתחולל בתוכן. בעימות הבלתי פוסק בין רוע לרעות עדיין לא ברור מי יגבר.

*לעניין התמזגות עינים ומים, ראו: היושבת בפתח עינים, מגאולה לעגונה, סיפור תמר ויהודה בראי מילותיו

 

ד"ר אורנה ליברמן היא מחברת ספר העיון "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", סלע, 2013, זמין בחנויות, וגם בגרסה אלקטרונית באתר "מנדלי" או "עברית" של סטימצקי.

מוזמנים אל הבלוג: לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה

https://liebermanorna.wordpress.com/2013/01/18/%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%A1-1-%D7%9C%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%99%D7%A9-%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%9C-%D7%A0%D7%99%D7%92%D7%95%D7%93%D7%99/

 

 

 

 



תגיות המאמר: ברזל, נחושת, מצח, עורף, גיד


 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/16979 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165685 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161901 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/16695 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151918 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151604 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151268 צפיות
הרומן מיועד לאוהביו המושבעים של דאגלס קנדי שכותבת המאמר נמנית עליהם. לאחרים ולמתחילים אני מציעה לדלג עליו. Douglas Kennedy, Five Days, Atria books, 2013

מאמרים נוספים בנושא יהדות

מאת: בתיה כץיהדות01/12/19957 צפיות
האם יש פסוקים בתורה שבכתב המדברים על תורה שבעל פה?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1940 צפיות
טענות של דתות אחרות. ומאין לנו שהיה זה באמת אלוקים שנתן את התורה לישראל?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1940 צפיות
בתורת ישראל. בכל דת תמיד היתה שגורה האמונה במנהיג אחד שרק אליו התגלה האל וכל מי ששכל בראשו יבין מיד שקל לשקר ולהמציא תורה באופן כזה. לעומת זאת, בתורת ישראל אנו רואים התגלות לאומית לעם שלם, מעמד הר סיני.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1942 צפיות
מאין לנו שיש תכלית לחיים שלנו ולא באנו הנה רק כדי ליהנות.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1948 צפיות
לאלוקים אין בורא. משום שאלוקים הוא היוצר את התהליך של "בורא ונברא"/"נולד ומוליד", הוא עצמו אינו שייך לתהליך אותו יצר. עצם זה שאלוקים יצר את כח המשיכה לא אומר שאלוקים עצמו כפוף אליו. האם יש הסבר "מדעי" יותר מדוע לאלוקים אין אלוקים?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1944 צפיות
אם לא ניתן לדמיין את האלוקים אז איך ניתן להאמין בו? מהו בעצם אלוקים אם כך?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1940 צפיות
המדע כידוע לכל, משרת אותנו בטכנולוגיה, מציאת תרופות למחלות, וביחוד נוחות. זאת הסיבה שרוב האנשים החליטו לבחור ולדבוק במדע ובממסד המדעי, כי הם ראו בו את המייצג הבלעדי של הידע והקידמה המשרתים אותנו בחיינו.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica