חפש מאמרים:
שלום אורח
14.12.2024
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

על "אין דבר העומד בפני הלילה" מאת הסופרת הצרפתייה דלפין דה ויגאן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/20152713 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

אם לשני ילדים, בת זוגו של מבקר הספרות ומנחה תוכנית הטלוויזיה הספרותית המצליחה ביותר בצרפת – פרנסואה בונל, הסופרת דלפין דה ויגאן נולדה בבולון-ביינקור (ליד פריז) ב-1966. ב-2001 פרסמה את הרומן הראשון שלה "ימים בלי רעב", בחלקו הרב אוטוביוגרפי, המספר על מאבקה של נערה בת 19 באנורקסיה. מאז פרסמה עוד שישה ספרים, ברובם רומנים, כולם רבי מכר. דלפין דה ויגאן עטורת הפרסים היא כיום אחת הסופרות היותר מצליחות בצרפת. הרומן הרביעי שלה, "נו ואני", תורגם ל-25 שפות ועובד לסרט. זהו ספרה היחיד, נכון להיום, שתורגם לעברית.

ספרה הלפני אחרון, "אין דבר העומד בפני הלילה", יצא ב-2011 וזכה להצלחה אדירה בצרפת – מיליון עותקים נמכרו, חציים בפורמט רגיל, חציים במהדורת כיס. על הכריכה כתוב "רומן", אבל מתחילת הקריאה ברור שאין זה רומן, כי אם סיפור אוטוביוגרפי, נאמן ככל האפשר למציאות, כתוב בגוף ראשון על ידי מספרת ששמה דלפין דה ויגאן, הכותבת את הקורות מנקודת מבטה. ולא זו בלבד. העדה מביאה לביסוסן מסמכים רשמיים שונים, כגון דו"חות משטרתיים ורפואיים אותנטיים, מידע מדויק על תוכניות טלוויזיה שבהן הופיעו בני המשפחה, ועוד. מדוע בחרו ההוצאה והסופרת לעטר את הכריכה בכותרת "רומן"? האם אין בכך משום חוסר תום לב? אותה כריכה מציגה תמונה של אישה אצילית ויפהפיה, דומה לדומיניק סנדה, יושבת ליד שולחן שאליו מסובים עוד אנשים, אוחזת סיגריה, מבטה מופנה לעבר נקודה באופק, בחיוך לא חיוך מסתורי. זהו צילום של אמה של דלפין, לוסיל, המתואר בסוף ספר תיעודי זה המוקדש כולו לחייה ומותה.

הספר פותח בהתאבדותה של לוסיל שנתיים לפני כתיבתו ומסיים באותו רגע דרמטי, תוך שהוא מרחיבו ומעמיקו. דלפין דה ויגאן החליטה לחקור את עברה של האם ולנסות להבין לפרטי פרטים מה גרם להתאבדות. דפים רבים מוקדשים למאמץ הנפשי הרב שדרש הפרוייקט מהחוקרת. חזרה לעבר כאוב, חשש לפגוע בבני משפחה וקרובים שעדיין בחיים, וגם מאמצים פיזיים מרובים – פגישות, הקלטות ושיחות. דלפין פגשה את כל אחיה ואחיותיה של אמה ועוד מעורבים בחייה, שמעה הקלטות שבהן סיפר אביה של אמה, ז'ורז', את זכרונותיו, חזתה בסרט תיעודי שהוקרן במסגרת סדרת טלוויזיה מ-1969 ("פורום: יחסי הורים ומתבגרים") על המשפחה מרובת הילדים שבה כביכול שררו יחסי חברות והבנה בין ההורים לילדים – ז'ורז' היה אב ידידותי ופתוח, דלפין נברה בקופסות קרטון שהועלו ממרתפים, קראה טקסטים, קטעי יומן ומכתבים של אמה לוסיל וכמו כן כמה ספרים שהיו עשויים לשפוך אור על התנהגותה. הספר עוקב אחרי חייה של לוסיל בסדר כרונולוגי, אך מדי פעם מבצע גיחות אל תוך ההווה של דלפין, הכותבת את הספר אחרי היסוסים ודחיות, ומספר על קשייה במהלך הכתיבה ועל האופן שבו ביצעה את המלאכה שלא יכלה לדחותה עוד. דלפין רוצה להתקרב – בשביל עצמה, בשביל ילדיה, שעליהם רובץ, נגד רצונה, הד הפחדים – אל מקור הדברים. דלפין רוצה לדעת מה היא מעבירה להם, להפסיק לחשוש ללא הרף שמשהו נורא וכואב שוב יפגע בהם, בילדיה ובה. היא אינה יכולה להמשיך במסלולה ככותבת בלי שתעבור דרך השלב המפרך הזה.

תחילת הספר מתארת בפרטי פרטים משפחה בורגנית-בוהמית שבה האב המבריק והכריזמטי, ז'ורז', בעל סוכנות פרסום, נשוי ללייאן, בלונדינית חטובה שכל רצונה הוא ללדת ילדים. והם אכן נולדים, בזה אחר זה, שמונה, בלונדינים ויפים כאמם, קתולית מאמינה, רכה ואוהבת, עליזה ואופטימית, ששום דבר אינו שובר את רוחה. אחד הילדים נפל לבאר בילדותו ונהרג. זוהי הדרמה הראשונה בספר. אנטונן בן ה-6 שיחק עם בן דודו על הקרשים הרקובים שכיסו על באר, בחופשה בבית הוריה של האם לייאן. הקרשים לא עמדו במשקל הילדים, בן הדוד הצליח לטפס למעלה, ואילו אנטונן הקטן טבע. חיי המשפחה נמשכים, ילדים נוספים באים לעולם. יום אחד מביא הביתה ז'ורז' את ז'אן-מרק, ילד שחרחר שאמו התעללה בו. הצלקות על רגליו הן עדות אילמת לכך שאמו הכריחה אותו לכרוע ברך על גחלי האח. ז'אן-מרק הובא כדי למלא את מקומו של אנטונן והוא משתלב במשפחה, לא בלי קשיים, אך משתלב אט אט ודומה שניצל מאימת עברו. בגיל 15 מוצאת אותו לפתע לייאן במיטתו, ללא רוח חיים, כששקית ניילון מכסה את פניו. אין זאת התאבדות, כי אם מוות שנגרם על ידי חנק אירוטי עצמי. דלפין דה ויגאן אינה מתעכבת רבות על מותו של ז'אן-מרק, אך יש לשער שנטיותיו המיניות של המתבגר, שנהג להתעלל בעצמו כדי להשיג סיפוק מיני, היו קשורות להתעללות שעבר מצד אמו הביולוגית. מוות שלישי של אחד מילדי המשפחה, והפעם התאבדות, יפגע במילו, שבגיל 28 קנה אקדח, נסע ליער וירה בראשו. בפתק שהשאיר כתב: "סילחו לי אבל מעולם לא רציתי לחיות". הילד תום, פגוע תסמונת דאון, שנולד לאחר שבע שנים שבהן לייאן לא הייתה בהריון וכבר חצתה את גיל ה-40, זוכה לאהבה וחיבה מכל בני המשפחה ומשמש לה דבק מאחד.

דלפין מדברת רבות על ילדותה של אמה לוסיל בין אחיה ואחיותיה ודפים רבים מוקדשים לחיי המשפחה, לארוחות, לאירוח קרובי משפחה וחברים, למשחקי הילדים, לחופשות העליזות בבית הכפר שגם דלפין עצמה בילדותה אהבה לבלות בו. פה ושם זורקת המחברת רמזים לאמביוולנטיות שבה נהג האב ז'ורז' בבנותיו, אך רק מאוחר הרבה יותר, באמצעיתו של הספר, היא מגלה את מה שזירז את התפרצות מחלת הנפש של לוסיל. הילדה היפהפייה דגמנה למותגי בגדי-ילדים, נישאה בגיל צעיר, ילדה שתי בנות, התגרשה, חייתה חיי בוהמה, עישנה סיגריות וסמים וסבלה מהפרעה דו-קוטבית. בגיל 32, תשושה ודכאונית, ערב התפרצות ההתקף הראשון של המחלה בגיל 33, שלחה לוסיל לכל אחד מבני משפחתה טקסט מפרי עטה שבו הצהירה שאביה ז'ורז' אנס אותה בשנתה כשהייתה בת 16 לאחר שנתן לה גלולת שינה. לאור חוסר תגובה מצד מקבלי האיגרת, חוזרת בה לוסיל ומדברת רק על נסיונות ולא על ביצוע המעשה ממש. אך מחברת הספר מביאה את עדותה של אחות אחרת, ז'יסטין, שהצליחה, למזלה, להתחמק, המספרת איך האב ז'ורז' הטריד אותה בעת שהות בבית המשפחתי בכפר. עדותה המפתיעה של קמי, חברתה של לוסיל, אינה מותירה מקום לספק. ז'ורז' הפעיל עליה לחצים מגונים ("אספר לאמך שפיתית אותי אם לא תסכימי...") והכפיף אותה לצרכיו במשך כמה ימים שבהם שהו שניהם לבדם באותו בית בכפר. ועדותה של מנון, הנכדה, אחותה של דלפין, שז'ורז' הסבא שלה ניסה לנגוע גם בה ("אם תהיי טובה, תקבלי ממני עוד מתנות...") משלימה את התמונה. האימא והסבתא לייאן אומרת לנכדתה מנון: "לא יפה לדבר כך על סבא...". לייאן, שהתנהלה בעליזות כל ימי חייה, שביצעה להטוטי התעמלות בבגד גוף מבריק עד גיל 75, עצמה עיניים לא רק נוכח בגידותיו הרבות של בעלה עם צעירות בנות 20, אלא גם נוכח נסיונות האונס בביתו שלו, שבחלק מהם עלה בידו לבצע את זממו.

בעמודים אלה נוגעת דלפין דה ויגאן בלב התיעוב באופן מושלם, במילים הנכונות, בטון שוקט, בניתוח נבון, וחוזרת שוב לגרסתה הראשונה של לוסיל בדבר גלולת השינה. בגירסה שנייה לוסיל מספרת על התעלפות מפחד שאיפשרה לאביה לבצע בה את זממו. ודלפין בתה מעלה גרסה שלישית שמסבירה את קיום השתיים הראשונות. לוסיל מן הסתם לא בלעה גלולה ולא התעלפה, אלא הייתה קורבן לניצול סמכות מצד האב. דפוס פעולה דומה לזה שנקט עם קמי, חברתה של לוסיל, אלא שקמי מצאה עוז בנפשה לקרוא לדברים בשמם. מאוחר יותר, בהקשר אחר, מודה דלפין שבתקופה מסויימת, הייתה נתקפת שנאה כלפי בני משפחתה וחולמת להכות בהם באגרופיה. האם לא הם אשמים במה שנהייתה לוסיל, ועוד צוחקים מכך בפה מלא.

מעתה והלאה מהלך הספר מהלך משיא אחד למשנהו. התקפי טירוף מסוכנים ללוסיל עצמה ולבנותיה, אשפוזים, סבלן של הבנות הקטנות, תרופות ההופכות את לוסיל לרובוט, ובאורח מפתיע מגיעה תקופה יציבה של 15 שנה שבה, בגיל 45, חזרה לוסיל לחבוש במשך 3 שנים את ספסל הלימודים, נהייתה עובדת סוציאלית והקלה על סבלם של אחרים, ביניהם מקרים קשים של חולי איידס, טיפלה יפה בנכדיה – שני ילדיהם של דלפין ובן זוגה הראשון, שני ילדיהם של מנון ובעלה אנטואן, נסעה לטיולים מרשימים, קשרה קשרים חברתיים ורומנטיים. לאחר שחלתה בסרטן ריאות והייתה בדרך להחלמה ממנו, החליטה לוסיל בכל זאת להקדים את המאוחר מחשש שגופה לא יעמוד עוד בניסיון הקשה הנוסף, ב-2008, ובגיל 61, שמה קץ לחייה. סיומו של הספר עז ביותר, חוזר להתחלה ומפתח אותה.

הספר כולל קטעים רבים על ההיסטוריה של המשפחה שבה היו כבר בדורות קודמים מקרים של התעללות מינית בילדים, תאונות מוות של ילדים, התאבדויות ומחלות נפש. דלפין דה ויגאן מעידה על עצמה שאין היא להוטה אחר פסיכוגנאולוגיה, אך העובדות קיימות, ולא ניתן להתכחש למעבר הבין דורי. המחברת מספרת רבות גם על עצמה, על ילדותה, על יחסיה עם אמה, על אהבתה לאחותה מנון הצעירה ממנה ב-4 שנים שטיפלה רבות באמן, על הצלחתה הספרותית (לוסיל, לעומת זאת, שלחה טקסטים פואטיים, המצוטטים בחלקם, לבתי הוצאות שנדחו כולם), על ההשלמה עם העובדה שהיא בת למשפחה כזאת ולאם כזאת, על רצונה וזכותה ליהנות מחייה ולנצל אותם, בחברת ילדיה ובן זוגה – "האיש שאני אוהבת".

דלפין דה ויגאן כתבה את הסיפור האוטוביוגרפי, שאינו, אגב, נטול הומור פה ושם ואף בכמה מן הסיטואציות הדרמטיות ביותר, כדי להסיר מעל שכמה את המשא הכבד או לפחות להפחית ממשקלו. היא לא הייתה בטוחה שהדרמה הפרטית שלה תעניין את הציבור אך טעתה. התרפיה שבכתיבתה לא רק סייעה לה, כי אם גם לקוראים הרבים שחוו אותם נסיונות קשים וחשו הקלה וזיכוך כשראו אותם מועלים בבהירות על הנייר, מתוארים בפירוט על כל גווניהם ודקויותיהם. שני מיליון אנשים בצרפת סובלים מבעיות דומות (רבע מיליון בישראל). זוהי אחת הסיבות לכך שהספר היכה הדים חזקים כל כך. למפגשים עם הסופרת הגיעו אנשים שפרצו לפניה בבכי. אלה, המורגלים בתווית של אות קלון שמדביקה עליהם החברה, ראו לפתע פתאום את עצמם מגולמים בגיבורה של ספר, שאבו ממנו עידוד וגאווה וחיזקו את דימויים העצמי. לספר יש גם תוצאות מעשיות מבורכות: דלפין דה ויגאן פעילה כיום בעמותת תמיכה לחולי נפש המציעה להם מרחב מחייה לתקופת אחרי-האשפוז שבו הם לומדים לחזור לחיים הרגילים.

חלק גדול מהספר מוקדש לתיאור גילוייה של ההפרעה הדו-קוטבית. אך הקטע הקצר יותר, המתעד ניצול מיני של מתבגרות, הוא חשוב לא פחות ומוכיח שוב ושוב עד כמה נחוץ לשבור את קשר השתיקה. בכל מה שנוגע להתעללות בילדים, הדברים חייבים להיחשף לאור יוםאמר החל מהסימנים הראשונים, האוזניים חייבות לשמוע, בתוך המשפחה או מחוצה לה – אם זו מתעלמת, כמו שקורה במרבית המקרים – ויש לנקוט צעדים נמרצים כדי לעצור בזמן את המכניזם השטני. ואם הדברים לא עלו אל פני השטח, חובה לדבר עליהם אחר כך. הדברים חייבים גם לעלות על הכתב, כדי להביא להתקדמות ולמנוע סבל מהדורות הבאים. וספר זה הוא חולייה חשובה בשרשרת התעודות שכבר התפרסמו בנידון.

רוב הקוראים מכבדים את אומץ לבה של הסופרת, אך קולות אחדים מגנים אותה על שחשפה את אמה, "מכרה אותה תמורת בצע כסף". אני כמובן מצטרפת למחנה המחייבים. סיפור חייה ומותה של לוסיל, וסיפור ילדותה ונערותה של בתה דלפין, כתוב לא רק בכנות אלא גם בכישרון, על ידי סופרת מחוננת, הרגילה בסיפורת בדיונית, אך כאן נרתמה למציאות.

כותר הספר – "אין דבר העומד בפני הלילה" – היא מובאה משירו המפורסם של הזמר אלן בשונג,"העיזי ז'וזפין". גם בשונג חלה בסרטן ריאות ונפטר בגיל 61, כמו לוסיל, אחרי שעד הרגעים האחרונים נתן הופעות למעריציו הרבים. כמוטו לסיפורה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן משמשת שוב מובאה, מפי הצייר פייר סולאז', על הצבע השחור שפלש לכל פינה על הבד, אך מרקמיו השונים שיקפו מעט אור חלש (המוטו מנוגד לכותר). לא את הכהה רצה סולאז' לצייר, כי אם את בקיעת האור המסתורית ממנו. זוהי אכן התחושה הסופית שנשארה בי לאחר שפגו צללי הרשמים הראשוניים.

 

מוזמנים אל הבלוג שלי, על לשון, ספרות ואומנות

https://liebermanorna.wordpress.com/


 


 



תגיות המאמר: דה, דלפין, ויגאן, צרפתייה, סופרת


 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/161651 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/167018 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/162628 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/161266 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/161275 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/153205 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/152273 צפיות
הרומן מיועד לאוהביו המושבעים של דאגלס קנדי שכותבת המאמר נמנית עליהם. לאחרים ולמתחילים אני מציעה לדלג עליו. Douglas Kennedy, Five Days, Atria books, 2013

מאמרים נוספים בנושא ספרות

מאת: ירון כהןספרות01/06/172293 צפיות
מי שאמר שבעידן האינטרנט אנשים יקראו פחות כנראה לא לקח בחשבון את העבודה שאנחנו קוראים בו כל היום, מאתרי חדשות ועד מדיה חברתית, וכבר רגילים למצוא מידע שמעניין אותנו מאוד בדרך זו. זה גם מה שמעורר בנו יותר את הצורך להיחשף מדי פעם לספרות יפה, ספרות מעניינת ומאתגרת את החשיבה שלנו ואת הידע על העולם.

מאת: nisim ohanaספרות02/04/171884 צפיות
כתבתם ספר פנטזיה מרתק, ואתם מעוניינים גם לפנות לקוראים באירופה? הוצאתם ספר ילדים צבעוני ואתם מעוניינים שגם הילדים בצרפת יקראו אותו? כדי לעשות זאת, יש כמה דברים שכדאי להביא בחשבון.

מאת: גיא ביסמוטספרות29/10/162726 צפיות
סדנת כתיבה יוצרת ברוח הביבליותרפיה היא סדנה עבור אנשים שמכירים בכוחה של הכתיבה האישית האותנטית ככלי להבנה וגילוי עצמו כמו גם ליצירת חיבורים עמוקים של הזדהות בין המשתתפים בקבוצה. במאמר זה אתאר בקצרה את השתלשלות העניינים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי.

מאת: ריקי שחםספרות27/01/163660 צפיות
מתוך אלבר קאמי ה"שיבה לטיפזה”

מאת: שרון צרפתיספרות25/01/162864 צפיות
במספרות החלו לספק את הדרישה עבור תוספות אלה שרק הלכה וגדלה עם הזמן, כאשר נוצרו כל מיני שיטות עבור ההוספה של תוספות אלה אל השיער הטבעי ברמה כה גבוהה שנראה כי המראה הוא אחיד וטבעי לגמרי

מאת: אבי בכרספרות22/01/164027 צפיות
חיים נחמן ביאליק הוא גדול המשוררים העברים בזמן המודרני, על כך נדמה כי אין עוררין, חיים נחמן ביאליק השפיע רבות על התרבות היהודית ועל ההוויה היהודית המודרנית, הקריירה הספרותית של חיים נחמן ביאליק היותה נקודת מפנה בספרות העברית המודרנית.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/153205 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica