פסק דין רשלנות רפואית בבית המשפט המחוזי - לפני ערעור

להלן תקציר מתןך פסק הדין של בית המשפט המחוזי שדן בנושא תביעת רשלנות רפואית שהוגשה ובהמשך אף הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7. לעניין הביקור הראשון, קיבל בית המשפט את גרסת המשיבות וקבע, כי
המערערת הגיעה לבדה אל הרופאה בביקור זה. זאת, בין היתר, משום שגרסת
המערערת, לפיה נכחו היא והמערער יחד בביקור הראשון, היתה גירסה כבושה. גם
בכל הנוגע לתלונותיו כביכול של המערער בביקור השני קיבל בית המשפט את גרסת
הרופאה וקבע, כי גרסת המערערת היתה מגמתית, במטרה להתאימה לסימפטומים של
אירוע לב.

8. עם זאת בית המשפט קבע, כי הרופאה התרשלה במלאכתה, מכיוון שלא ביצעה
למערער בדיקת א.ק.ג בביקור השני, בו במקום. נקבע, כי הפרקטיקה המקובלת הינה
לבצע בדיקת א.ק.ג שהינה בדיקה נגישה וזולה, או להפנות את המערער לחדר מיון.
הרופאה לא ביצעה למערער בדיקת א.ק.ג, למרות שהתקיימו בו גורמי סיכון – הוא היה
בן 65 , ממין זכר, סובל מהשמנה, ובמשפחתו, כך מסתבר לפחות בדיעבד, קיימות
מחלות לב. כמו כן, כאשר הורתה הרופאה בביקור הראשון על ביצוע בדיקת א.ק.ג,
וכאשר שבועיים קודם לביקור השני בוצעה בדיקת א.ק.ג על ידי רופא בית האבות ולא
הובא אליה הסרט, הפניית הרופאה לביצוע בדיקת א.ק.ג, במקום לבצע בדיקה כזו בו
במקום, מהווה התרשלות.

9. בית המשפט הוסיף וקבע, כי על הרופאה היה להזמין את תיקו של המערער
ממרפאתו הקודמת בשכונת קריית יובל, לוודא ולקבל את תוצאות הא.ק.ג אליו הופנה
בביקור הראשון. אם זאת לא עשתה, הרי משהגיע אליה פעם נוספת והתלונן על כאבים
בחזה, והאבחנה היתה: “CHEST PAIN” , כפי שהרופאה עצמה כתבה הרי, גם אם
התלונן על כאבים נוספים, היה עליה לבצע מיד ובמקום בדיקת א.ק.ג, ואי ביצועה של
בדיקה כזו מהווה התרשלות. יתרה מזאת, ד"ר גאנדין ציינה בתצהירה ובעדותה, כי
המערער סיפר לה בביקור השני כי ביצע בדיקת א.ק.ג אצל רופא בבית האבות בו
עובדת ביתו, כשבועיים קודם לכן, וכי זו נמצאה לדבריו תקינה. נקבע, כי במצב זה,
שלא היה בידי המערער סרט הבדיקה או פענוחה, היה הדבר צריך להדליק נורה אדומה
אצל הרופאה, שכן ביקור אצל רופא אחר שביצע בדיקת א.ק.ג מחייב כל רופא סביר
לחקור אחר התוצאה אם תקינה היא אם לאו, ולא להסתמך על דברי החולה, ובפרט
לאחר שכבר הורתה לו לבצע בדיקת א.ק.ג בביקור הראשון. כאמור, משלא ביצעה
הרופאה למערער בדיקת א.ק.ג במועד הביקור השני, נמצאה היא רשלנית.

10 . בית המשפט קבע, כי אלמנט רשלנות נוסף מצוי בעובדה שד"ר גאנדין אינה
"רופאת משפחה", כפי שעולה מחקירתה, אלא רופאה כללית. כמו כן, מתן טיפול
רפואי מבלי לבדוק את החולה, כפי שעשתה הרופאה בביקור הראשון, מהווה רשלנות.

11 . המערערים טענו כי נגרם להם נזק ראייתי ועל כן מתהפך נטל הראיה. בית
המשפט קבע, כי אין בחסר הרישומי הקיים ברשומות הרפואיות כדי להעביר את נטל
הראיה והשכנוע לכתפי המשיבות. זאת, כלשונו, מכיוון שהחוסר הרישומי "לא שלל
מהחולה או ממטפליו בבית החולים לאחר ה 1.4.2001- מתן טיפול הולם".

12 . ואולם, על פי קביעת בית המשפט, שונים הם פני הדברים באשר להעברת הנטל
הראייתי עקב אי ביצוע בדיקת הא.ק.ג.. בית המשפט קבע, כי ייתכן שניתן היה לראות
בבדיקת א.ק.ג. אם המערער עבר אירוע לבבי, או אז היה מופנה מיד לחדר המיון.
הימנעות מביצוע הבדיקה על-אתר על ידי ד"ר גאנדין גרמה למערער לנזק ראייתי
באופן המעביר אל ד"ר גאנדין את הנטל לשכנע שבאותו שלב סבל, או לא סבל,
המערער מאירוע לבבי כלשהו )גרסת המשיבים היא כי המערער לא סבל עדיין מאירוע
מוחי – מ.נ.(. בית המשפט קבע, כי הנטל בנושא זה עובר לכתפי המשיבות, בהמשך
נקבע, כי המשיבות לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלו.

13 . בית המשפט קבע כי הרופאה היתה יוצאת ידי חובתה המקצועית אילו היתה
עורכת למערער א.ק.ג. ואם תוצאת הבדיקה היתה מחשידה - היתה מפנה את המערער
לחדר המיון, או שיכולה היתה להפנותו לחדר מיון לביצוע בדיקה. אולם, הרופאה לא
בדקה אותו בעצמה וגם לא הפנתה אותו למיון. בכך נמצא שהתרשלה.

14 . בסוגיית הקשר הסיבתי נקבע, כי בהעדר בדיקת א.ק.ג מיום 1.4.2001 כפי
שצריך היה להיות לא קיימת הראיה המרכזית שלאורה ניתן היה לדעת האם המערער
כבר פיתח אירוע לבבי שהגיע לשיאו ביום אשפוזו. לפיכך יש לקבוע כי קיים קשר
סיבתי.

15 . בית המשפט קבע כאמור, כי הן המערער והן הרופאה אחראים לתוצאה במידה
שווה. על כן, אשמו התורם של המערער הועמד על 50% . הנימוקים שפירט בית
המשפט לקביעת אשמו התורם של המערער היו אלה: אי עריכת הבדיקה שנדרש
המערער לבצע בביקור הראשון ואי העברת התוצאות בכתב לרופאה; אי דיווח
לרופאה, בזמן אמת, על הביקור אצל הרופא בבית האבות שבועיים קודם לכן, ועל
הצורך שהיה בשכנועו של המערער להיבדק לאור תלונותיו בפני בני משפחתו. כן נתן
המערער לרופאה להבין שבדיקת הא.ק.ג שביצע שם נמצאה תקינה; לא מדובר באדם
צעיר החווה בפעם הראשונה כאבים בחזה, ושאינו יודע למה לייחסם. בכרטיס
המרפאה של המערער במרפאת קרית יובל )ת/ 6( נמצא )בדיעבד( רישום מיום
20.11.1996 , לפיו פנה בעבר לחדר מיון בגלל כאבים בחזה, בצד ימין. בדיקת א.ק.ג
שללה אז בעיה קרדיאלית או ריאתית חריפה. המערער לא מסר נתונים אלה לרופאה.

לו היו לפניה נתונים אלה, סביר להניח כי היתה עורכת לו בדיקת א.ק.ג במקום; המערער
לא נענה לבקשות אשתו לשוב לרופאה עם התגברות הכאבים לאחר הביקור עובר
לאשפוז ביום 3.4.2001 . בעניין זה העדיף בית המשפט את גרסת המשיבות, לפיה לאחר
הביקור השני אצל הרופאה, ביקשה המערערת מבעלה לפנות לחדר מיון עקב התגברות
הכאבים, והוא סירב. גרסה זו עולה בקנה אחד עם דברי המערערת, לפיהם בעלה "לא
אהב" לפנות לרופאים, וכן עם מה שנכתב בסיכום המחלה בבית החולים ביקור חולים
מפי המערערת לפיו "בקשותיה החוזרות ונשנות של רעייתו לפנות לחדר מיון נתקלו
בסירוב". פרופ' בנחורין שהעיד מטעם המערערים, העיד כי היו סיכויים גבוהים, של
מעל ל 90%- , שהנזק הנוירולוגי היה נמנע, לו היה המערער פונה לחדר מיון.
בית המשפט הוסיף, כי מרבית הנקודות שצוינו לגבי אשמו של המערער הן
בבחינת תמונת ראי לרשלנותה של ד"ר גאנדין. על כן נקבע, כאמור, כי הרופאה
והמערער אחראים לתוצאה במידה שווה.