מאז היותי ילדה הייתי ביישנית ונחבאת אל הכלים, התביישתי כל כך בכמה אני שמנה, עד שפשוט נמנעתי ממגע עם אנשים שהם לא קשורים לעבודה, חברים אישיים וכמובן, משפחה, המקומות הבטוחים והמוכרים כל כך, אף פעם לא יצאתי למסיבות או הסתובבתי במועדונים, גם אם היו מסיבות של מכרים, העדפתי להשאר בבית, אני, שומניי ורחמיי העצמיים מאשר לדפוק חשבון כל הזמן, מה יגידו עליי או מה יחשבו.
התביישתי מאד לצאת לדייטים, וכל כך רציתי כבר להכיר מישהו, אך, שומניי לא הרפו, שמו משקלם עליי והכריעו, את נשארת בבית, גם ככה זה לא ילך אחרי שיראה אותך, תתחילי דיאטה מהירה, אולי עוד יש לך סיכוי - אם ציינתי מתי שהוא שהשומן ניהל אותי, אני מזכירה זאת שוב, השומן ניהל אותי ותמיד הכריע.
באירועים שאליהם הייתי חייבת ללכת לא רקדתי, אפילו לא קמתי מן הכסא כל הערב, רק כדי שלא אפספס שום מנה ומדי פעם, הטבעתי תסכוליי במשקה המר, לתפוס ראש, לברוח, לא להתמודד עם המבטים.
מבטי תמיד היה מושפל, לא העזתי להסתכל לאנשים בעיניים, כתפיי היו כפופות, ראשי ביניהן ובהליכתי שידרתי גבעול נידף ברוח.
בעודי כותבת שורות אלו, אני לפתע נזכרת כמה לא כיבדתי את עצמי בכך, שנתתי לכל השפעה חיצונית להשפיע עליי, לשומן שעליי לשנות את מצבי רוחי, לנהל את חיי והכי כואב, לנהל אותי, כמה פאתטית הייתי, עד כמה נמוך ירדתי במחשבותיי על עצמי, איך נתתי לכל דבר קטן להשפיע עליי ובכך, לפספס כל כך הרבה בדרך. במבט לאחור, הייתי חסרת כבוד עצמי, חסרת אהבה עצמית, ושום הערכהה כלפי עצמי לא היתה לי. עצוב.
לימים הצלחתי לשנות את מראי, ועמדתי בגבורה בירידה במשקל, לפי מתכון של דיאטה מהירה, הורדתי כ- 30 ק"ג, כתפיי התישרו, מבטי תמיד ישר, וראשי זקוף וגאה, אך, האם גם שאר הדפוסים של השמנה השתנו?
מועדונים ומסיבות? - יכול להיות שהאנטי נדבק אלי בהיותי שמנה, ואולי שכנעתי את עצמי שאני באמת לא אוהבת אירועים שכאלה? אבל, גם היום, בהיותי לא שמנה, אני עדיין לא הולכת למועדונים ומסיבות, כי אני פשוט לא מתחברת או מחוברת לכל ההרבה הזה. אך, האם שכנעתי את עצמי כל כך חזק שזה משהו שאני לא אוהבת מתוך בושה או שאני פשוט, לא אוהבת?
דייטים? - העניין הזה פעם על סדר היום ופעם לא, טוב, אז הרוב לא. ולמה? התחושה של מי עדיין ירצה אותי? מגיעה גם מהמקום של השמנה הדחויה, כשאני לא מרגישה בנוח עם מראי, גם אם עליתי 2 ק"ג, הביטחון מעט מתערער בי, למרות שהיום אני יכולה להודות בפה מלא, שאני נראית טוב יותר מאי פעם, עדיין לא מספיק בטוחה בעצמי לצאת לפגישות עיוורות, רק מהחשש שברגע שיפקח את עיניו לא יאהב את שיראה.
בעקבות הדיאטה המהירה שעשיתי בהצלחה, שינויים רבים כן קרו לי, אני יותר מלאת ביטחון בעצמי, כבר לא כל כך דופקת חשבון לעולם, יותר מעריכה את עצמי ומאמינה בעצמי, אך, ישנם דפוסים שלא עברו לי מהעולם יחד עם אותם 30 ק"ג, מה זה אומר בעצם? - האם הבחורה השמנה תשכון בתוכי לעולם? האם דפוסי מחשבה והתנהגות ילוו אותי הלאה? כי אני עדיין מתביישת ושקטה, כמו תמיד, מקבלת מחמאות אך, לא יודעת עדיין איך לאכול אותן, מלאת פוטנציאל, אך, עדיין לא מממשת אותו, כך הייתי אז, האם זה מהתקופה ההיא או שפשוט אני לא יודעת משהו אחר?