אני חייבת להודות שמעולם לא העסקתי את עצמי במחשבה, מה חושבים עליי יקיריי. כאדם כבד משקל, בעבר, לא טרחתי לעסוק בשאלה הזו, כן טרחתי להיות מרוכזת בעצמי ובמצבי המייאש, איך לעזאזל מוצאים את הדרך לרזון? איך הופכים להיות מאדם מדוכא לאדם מאושר?
כל חיי רדפתי אחר דיאטות האושר, כך אני קוראת להן, אילו שיוציאו אותי ממצבי המתסכל ויובילו אותי למקום שמח ורזה.
אך, היום, במחשבה לאחור, צצה במוחי השאלה, איך נראיתי בעיני אחרים, הקרובים לי, היקרים שרצו בטובתי.
מה עבר עליהם בראותם אותי הולכת ותופחת, בעוד הם, מן הסתם, רצו באושרי וברזוני. ברור לי שהם רצו שאמצא כבר את הדיאטות המיוחלות ושאצליח בהן, שאהיה רזה יותר, בריאה יותר, שלמה יותר ומקבלת יותר את עצמי.
אולם, מה באמת הם חשבו עליי בכל התקופה הזו? האם כאב להם? האם הם הבינו וראו עד כמה אני מתוסכלת? האם הם אהבו אותי באותה המידה? אולי הם היו מאוכזבים ממני שלא צלחתי את כל הדיאטות הרבות שעברתי? האם אמי חשבה שנכשלה?מה הרגישה ולא סיפרה? האם התביישה בי?
מה חשבו עליי אחיי, חבריי? האם גם הם התביישו בי? או שפשוט למדו לחיות עם ה"שמנה" הזו? מה אמרו עליי מאחורי גבי? האם חשבו לעזור אך נואשו?
המון פעמים, במהלך חיי כאדם כבד משקל, שמעתי את המשפטים "נו, מה יהיה איתך?, מתי תתחילי דיאטות? או "את לעולם לא תמצאי לך בן זוג בקצב הזה" ועוד מן כאלו מילים "מרנינות" לבב.
אם לקרוא בין השורות, אפשר למצוא כאב ויאוש, תסכול ואכזבה, אך, זה רק בין השורות, אולם, מה באמת הם הרגישו, חשבו או רצו בעבורי.
יצא לכם פעם להכנס לעומק עם האנשים שאוהבים אתכם ולשאול את השאלות המסקרנות האלו? מודה, שלא חשבתי על זה עד עכשיו, ועתה אני עומדת להרים את הכפפה ולהכנס לעובי הקורה, למרות שהיום אני כבר לא אדם כבד משקל, השאלות האלו גרמו לי להסתקרן ולהחליט שאתמודד עם התשובות.
תחשבו על זה, בטוחה שזה יכול לעזור.