רוב חיי הייתי ילדה, נערה ואשה בעלת עודף משקל לא מבוטל. אהבתי לאכול, מה לעשות? הייתי מכורה קשה של אוכל, אף פעם לא ידעה קיבתי שובע, אך, אף פעם לא ממש חשבתי איזה מודל לחיקוי אני לאחיי הקטנים, שנולדו לאחות שמנה.
אני עצמי גדלתי בבית שאהב לאכול, בילדותי, המילה דיאטות לא הייתה ממש מילה חזקה במילון המשפחה, אך, שנים אחר כך, כאשר כבר הבנתי את פירושה, היא הפכה להיות שמי האמצעי, אמי לא הפסיקה לנסות להכניס בי מעט בינה בכל הקשור לאוכל, אך, זה לא ממש עזר, מה גם שהיא לא הייתה עבורי מודל חיקוי כזה משובח.
גם אמי, במהלך השנים, פיתחה אהבה גדולה לאוכל ותפחה עם הזמן, אז אם התחלנו עם מודל חיקוי לדיאטות, הרי שלא ממש היה לי, נהפוך הוא, היה לי מודל חיקוי באכילת יתר של מיני מטעמים שמילאו את המקרר וארונות המטבח.
גם היא ניסתה שנים רבות לעבור מאכילה מהירה להרזיה מהירה, אך, לרוב ללא הצלחה מטאורית, ואני המשכתי בעקבותיה.
לפני כתיבת מאמר זה, נזכרתי לפתע באחותי הקטנה, שצעירה ממני ב- 11 שנים. למזלה ולקנאתי הבריאה, הילדה נולדה רזה ונשארה רזה עד היום, (כיום בת 35) לטעמי אפילו מדי רזה, אך, המשפט שזכור וחרוט לי עמוק בדיסק ושהיה תמיד שגור בפיה "אני לא אהיה שמנה כמוכן".
בזמנו, בכל פעם שהייתי שומעת את המשפט הזה, הייתי מייד מתכנסת בעצמי ונעלבת, אני אחותה הגדולה והיא לא רוצה להיות כמוני, איזו מן אחות אני, ומה אמי תגיד? הרי שתינו צריכות להוות עבורה איזה שהוא מודל לחיקוי, ואנו עושות בדיוק את ההיפך.
המשפט הזה חזר על עצמו לא מעט, במשך שנותיה כילדה ונערה, היא תמיד הביעה חשש גדול שבסוף היא תהיה כמונו, מלאה, שמנה ובעלת עודף משקל כמו אחותה ואימה, ורק מלשמוע את הטון שבו נאמר המשפט, היה אפשר להבין שהילדה ממש חוששת לגורלה בעתיד.
למרות כל ניסיונות לדיאטות מיוחלות ומצליחות, לא השגתי את המטרה ונפלתי שוב להתמכרות האכילה, מול עיניה המפוחדות של אחותי הקטנה.
לימים, לפני כ- 10 שנים ליתר דיוק, עברתי את המשוכה החשובה והקשה בחיי, ורזיתי כ- 30 ק"ג ומאז, לא חזרתי אחורה.
ואני שואלת, האם חשבתם לעצמכם, איזה מן מודל חיקוי אני לילדיי, משפחתי וחבריי? יכול להיות שאנו משאירים צלקת ולו קטנה בזיכרון הכואב שלהם לראות אותנו מתרחבים ללא הכרה ומשאירים אותם מפוחדים לגדול ולהיות כמונו?
אם עד היום לא חשבתי על זה, הנה חומר למחשבה עבורכם.