ציוד כיבוי אש
נדמה כי משחר ההיסטוריה ועד היום, הייתה האש ונותרה הן חברה טובה של המין האנושי והן מאויביו הכי קשים. די במבט אל המיתולוגיה היוונית כדי לראות את המחיר אותו שילם פרומתאוס כדי להביא לאדם את מתנת האש. כבר בימי המיתולוגיה היוונית הכיר האדם את חשיבותה של האש לבני האנוש ואת מקומה בהתפתחותו. לכן, כך מספרת האגדה, האש הייתה מתנתו של פרומתאוס, אשר גנב אש מזאוס, מלך האלים, והעניק אותה לבני האדם, כדי שיוכלו להתמודד טוב יותר מול הקשיים שהציב להם העולם. האש אומנם אפשרה לבני האדם להתחמם וליהנות מאיכות חיים גבוהה יותר, אולם פרומתאוס נענש בחומרה. הוא נקשר לסלע, ונשר גדול נשלח מדי יום ביומו כדי לאכול לו את הכבד, אשר צמח מחדש לאחר מכן, רק כדי שהנשר יוכל לשוב ולאכול אותו גם ביום המחרת. כך, ניתן לראות כי האש מימיה הראשונים בשימושם של בני האדם, הייתה ברכה וקללה מהולות יחדיו.
אם נתקדם בזמן, הרי שהאש היא אשר מאפשרת את קיומם של מנועי הבעירה הפנימית, הלא הם המנועים אשר מניעים את הרכבים אותם אנו רואים ואף נוהגים בהם מידי יום ביומו. האש היא אשר מזינה את המטוסים אשר חוצים את השמיים ביעף. האש אף מזינה את החלליות אותן משגר האדם אל החלל, גבוה מעל להר האולימפוס. לפיכך, אפשר להבין, אולי מדוע זעם כל כך זאוס על מעשיו של פרמתאוס.
אולם כדי להשתמש באש למטרות הרבות והשונות לטובתן היא משמשת, יש גם לדעת כיצד להיזהר בה, שכן, בדיוק כשם שהיא משרתת את האדם, כך היא יכולה לגרום לנזקים כבדים. לפיכך, במקביל לפיתוח השימוש באש התפתחה גם הטכנולוגיה בתחום של ציוד כיבוי אש.
השריפה הגדולה של לונדון כדוגמה למחסור בציוד לכיבוי אש
האדם למד על בשרו מהר מאוד על הצורך בפיתוח ציוד לכיבוי אש. דוגמה מצוינת להשלכות של חוסר מוכנות לגילוי אש ולכיבוי אש ניתן לראות לכל אורך ההיסטוריה, כאשר אחת מן הדוגמאות הבולטות הן השריפה הגדולה של לונדון, ב-1666, במהלכה כמעט ונשרפה בירת אנגליה עד היסוד. השריפה שהחלה ב-2 לספטמבר בערה במשך שלושה ימים וחיסלה למעלה משלושה-עשר אלף בתים, כתשעים כנסיות, כולל הקתדרלה של סנט פול ואת מרבית מבני השלטון. ההערכות הן כי בשריפה הושמדו בתיהם של כ-70,000 תושבים, מתוך 80,000 התושבים של לונדון בעת ההיא.
שריפה זו החלה במאפייה של תומס פארינר, מעט לאחר חצות והתפשטה במהירות ברחבי העיר. ללא ציוד כיבוי אש, כפי שאנו מכירים אותו כיום, השיטה הנהוגה לטיפול בדליקות עירוניות הייתה הגבלתן באמצעות הריסת מבנים. עם זאת, בשל התגובה המהוססת לדליקה, שלכשלעצמה לא הייתה כה יוצאת דופן, הרוחות הספיקו להפוך את השריפה ללהב סוער בממדים אשר הפכו אמצעים מסוג זה לחסרי תועלת. בסופו של דבר, השתלטו כבאי העיר על הדליקה הודות לשני מרכיבים עיקריים: ראשית הרוח המזרחית החזקה אשר לבתה את האש שכחה, ושנית, כוחות הכיבוי השתמשו באבק השריפה הרב שהיה שמור בטאואר אוב לונדון הידוע לשמצה, כדי ליצור מחסומים יעילים, ש"נלחמו עם אש באש", ומנעו ממנה להוסיף ולהתפשט מזרחה.