הסטודיו שלי שוכן במקלט ציבורי בתוך שכונת קריית-משה ברחובות, שכונת קריית-משה, היא בשבילי חוצלארץ במרחק קצר מהבית: אני מגיעה לשם כמעט כל בוקר, ומרגישה כאילו נסעתי לביקור קצר באתיופייה אני מסתובבת עם מצלמה ומנסה ללכוד קטעי הווי אוטנטיים וצבעוניים שיוכלו לשמש השראה לציורים שלי.
רבים מתושבי השכונה הגיעו מאתיופיה לישראל בשנים האחרונות וחלק גדול מהם, לבושים עדיין בלבוש המסורתי והיפהפה שלהם: הנשים בשמלות לבנות ורקומות, הגברים בחליפה, כובע ושמשייה.
. במכולת נמכרים תבלינים ריחניים, מיוחדים ולא מוכרים לי, ובשוק שליד הגן הציבורי, אפשר לרכוש שמלות ומפות רקומות בעבודת-יד שהגיעו ישירות מהשוק באדיס-אבבה.
בגן-הציבורי יושבים אנשים ומשוחחים זה עם זה. חם להם בדירות הקטנות, והם מתגעגעים לחיי הכפר והקהילה שהיו להם שם, במקום בו חיו בעבר הלא רחוק ומדי פעם, כשאני מגיעה לסטודיו, אני פוגשת בשכנות החדשות שלי, שמפנקות זו את זו בקליעת צמות רבות בשיער. העברית שלהן עדיין בחיתוליה, ואנחנו מחליפות חיוכים. אפשר לצלם? אני שואלת. ולפעמים הן מסכימות.אני מראה להן איך יצאה התמונה בצג-הדיגיטלי של המצלמה שלי. הן מודות לי. מחייכות. אולי לא יצא להן בעבר לראות תמונה של עצמן?
במרכז הקהילתי, החליטו להיעזר באמנים מקומיים ולקשט את הקירות בציורים מקוריים כשיש לוויה, הגן הציבורי מתמלא כולו בקהל לבוש בלבן. בחזית יושב הקייס עם שמשייה צבעונית ונושא תפילה. עוזריו מלווים אותו בשירה ובתיפוף. גם נושא זה שימש לי כהשראה לציור.
בני הקהילה היהודית באתיופיה היו הקרמיקאים המקומיים, בדומה לזה שהיהודים בתימן היו הצורפים המקומיים. כיום ניתן למצוא בכל מיני חנויות לעבודות יד, גם את עבודותיהם היפהפיות של בני העדה
לאחרונה, יצרתי חנוכיית קרמיקה בהשראה אתיופית, אין סוף לרעיונות, לצבעים ולצורות המעניינות שאני מקבלת בהשראת השכונה ובני העדה המיוחדת הזו.
ציור הלוויה האתיופית שציירתי על קנווס ותלוי כיום בביתה של ביתי הבכורה צויר בהשראת הציור על קיר המתנ"ס , וציור של אדם אתיופי מבוגר בתילבושת מסורתית..