חפש מאמרים:
שלום אורח
20.11.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

נַחֲלַיִם: מנהר גן העדן לנחל בית המקדש

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/02/2015844 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

עברי הנהר

 

נאום הפרידה של יהושוע לפני מותו, שבו הוא עורך סקירה היסטורית של חסדי אלוהים לישראל מימי האבות, פותח כך:

 

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם [לפני זמן רב], תֶּרַח, אבִי אַבְרָהָם וַאבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אחֵרִים.  וָאֶקַּח אֶת אבִיכֶם, אֶת אַבְרָהָם, מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וארב (וָאַרְבֶּה) אֶת זַרְעוֹ, וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק.  (יהושוע  כד:ב-ג)

 

הכוונה בפסוק ב: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אבוֹתֵיכֶם, היא כמובן לנהר הפרת. אך לא  נהיר עד תום לאיזה נהר הכוונה בהמשך, בתחילת פסוק ג:  וָאֶקַּח אֶת אבִיכֶם, אֶת אַבְרָהָם, מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן.  בפסוק ב - בְּעֵבֶר הַנָּהָר, בפסוק ג - מֵעֵבֶר הַנָּהָר. אותו צירוף, בשינוי אות היחס, מופיע, אם כן, פעמיים, בשני פסוקים רצופים בתחילת פרקו האחרון של ספר יהושוע, אלא שבפעם השנייה דומה שבכפל משמעות עסקינן. אין מדובר רק בנהר הפרת כי אם גם בנהר הירדן. מילה אחת, נהר, הרומזת אל שני נהרות. שניים שהם אחד, רמז וסמל למעשה בראשית, למים הכפולים, לים שחולק לשני חצאים, למים מתחת ולמים מעל. אברהם חצה את הפרת ולאחר מכן את הירדן כאשר עזב, במצוות אלוהים, את המקום מעבר לנהר שבו עבדו אבותיו אלוהים אחרים. בעברו את הנהרות, יצא אברהם מבית אלילים, השיל את האני הקודם ולבש זהות חדשה, נולד שנית.

 

וכמוהו עשה יעקב כאשר חצה את הפרת ביציאתו מגלות חרן שבה היה עבד לחותנו לבן (בראשית לא:כא) וכאשר חצה את הירדן בכניסתו לארץ הגאולה, במקום שבו הועמד במבחן, שוחרר מאימת תאומו-אויבו עשיו, חווה התגלות אלוהית וזכה לשינוי שמו (בראשית לב:כג-לב; ראו: מַעְבְּרוֹת הירדן: מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מִבְּרִיאָה לְעֶבְרָה).

 

במקביל לסיפור שני האבות, כך גם עם ישראל חצה שני מקווי מים, ים סוף ביצאו מעבדות מצרים ונהר הירדן בהיכנסו לארץ. חציות כפולות אלה שמשמעותן הסמלית היא השלת האני הקודם ולידה מחדש, וזאת בקצב של קרשנדו - ככל שמתקרבים לארץ הבחירה, כן שלמה יותר ההיטהרות -  מוליכות כולן אל מיתוס הבריאה בתחילת ספר בראשית ומשחזרות אותו בגרסות שונות ומגוונות:

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. (בראשית א: ו-ח)

 

מיתוס בריאת העולם כחציית המים הקדמוניים לשני בדלים/גזרים/בתרים/ פלגים/נהרות, בדל עליון ובדל תחתון, נהר עליון ונהר תחתון, חופף ללידתו המחודשת של חוצה מקווי המים. בגופו, המחלק אותם לשניים, משחזר ההולך את בקיעתם המזככת: מי הטומאה המעופשים  הולידו את מעיינות הישועה הצלולים. מעבר נהר הפרת וים סוף מסמל את בריאת הארץ בעוד שמעבר נהר הירדן, גבולה המזרחי של הארץ הטובה, מסמל את בריאת השמים. ככל שמתקרב ההולך אל הר המוריה הנתפס כמרכז היקום, כלב לבו של גן העדן,

כאבן השתייה הקדושה שממנה נברא/נושע העולם תוך שהתפשט גלים גלים אל כל עבריו/אבריו, כן מתחזקת שותפותו במעשה הבריאה, כן מתעלה נפשו וכן עולה רמת רוחניותו.

 

סיפור בריאת העולם כביתור ישות מימית קמאית ואדירת ממדים, מיתוס משותף לכל תרבויות המזרח, שהיה חקוק וצרוב בתודעתם של אנשיהן, משתקף ומשוחזר לא רק בסיפוריו של המקרא כי אם גם בביטויים תוחמי מרחב ובשמות מקומות, לכל ארכו.

כך הדבר, למשל, בביטוי עֶבְרֵי נָהָר (ישעיהו ז:כ), המציין, במקורו, את שני צדיו של הרקיע, קו קרח קרוש, זך כספיר, שרקע/קרע את מי התוהו החשוכים, גזרם וחילקם לשני נהרות מוארים (נָהַר פירושו גם זָרַם וגם זָרַח), נהר השמים ונהר הארץ.

 

כך גם הדבר בצורת היחיד של ביטוי זה, עֵבֶר הַנָּהָר, המופיעה, כמו שראינו, בפרק כד בספר יהושוע, ושהיקרויותיה רבות ומגוונות לכל אורך המקרא, למשל: עֵבֶר הַיַּרְדֵּן (דברים ד: מט), בְּעֵבֶר אַרְנוֹן (שופטים יא:יח), מֵעֵבֶר לְנַהרֵי כוּשׁ (ישעיהו יח:א), מֵעֵבֶר לַיָּם (דברים ל:יג), ובהרחבת משמעות, המכשול הטבעי המימי, נהר או ים, מוחלף במקביל יבשתי, למשל: בְּעֵבֶר הָעֵמֶק (שמואל א לא:ז) או מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר (איוב א:יט). ביטוי זה, בצורת היחיד שלו, מצביע כמובן על צד אחד בלבד, שפעמים מסמל את הקרקע ופעמים מסמל את הרקיע -  סמליות הקוראת לבני אדם לרומם ולהגביה את מקום מושבם אל דרגת קדושתם של השמים הזכים שעינם כעין אבן הספיר.

 

מקום פגישת הערבות

 

כך גם הדבר באחד משמותיו של ההר שעליו עולה משה לפני מותו וממנו הוא רואה (עבר/ראה) את ארץ כנען מבלי לבוא/לעבור אליה (בא/עבר) - הַר הָעבָרִים, ליד עַרְבֹת מוֹאָב:

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, לֵאמֹר:  עלֵה אֶל הַר הָעבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ, אשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אשֶׁר אנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאחֻזָּה.  וּמֻת בָּהָר אשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ,  כַּאשֶׁר מֵת אַהרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן, עַל אשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אשֶׁר אנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (דברים לב:מח-נב)

 

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ, אֶת הַגִּלְעָד, עַד דָּן.  וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב, וְאֶת הַכִּכָּר, בִּקְעַת יְרֵחוֹ, עִיר הַתְּמָרִים, עַד צֹעַר.  וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעךָ אֶתְּנֶנָּה. הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה, עֶבֶד ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב, עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  וּמֹשֶׁה, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּמֹתוֹ, לֹא כָהתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.  וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם, וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.  (דברים לד: א-ח; שימו לב להקבלה בין המשפטים וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, לב:נב -  וְשָׁמָּה לֹא תַעבֹר לד:ד, הקבלה המבליטה את קרבת השרשים בוא/עבר - אלף ועין הן אותיות קרובות בהיגויין, וקרבה הדוקה קיימת גם בין וו ל-בית שכן בית רפויה מבוטאת כ-וו)

 

משה נמצא בעַרְבֹת מוֹאָב, תחנתם האחרונה של ישראל לפני כניסתם לכנען (במדבר לג:מז-נו), ומשם הוא עולה אל הַר הָעבָרִים (ראו גם במדבר כז:יב-יד), אשר על מעברות הירדן, שמהן ניתן לעבור אל ארץ כנען. מהַר הָעבָרִים ניתן לראות (עבר/ראה) את כנען אך ההר עצמו נמצא בצפון ארץ מואב, מישור פורה, מבותר בנחלים, שהשתרע בין ים המלח במערב למדבר הערבי הסורי במזרח, בין עמון בצפון לאדום בדרום. מואב הגיעה בימי שגשוגה עד לירדן כפי שניתן ללמוד מהכינוי עַרְבוֹת מוֹאָב שניתן לחלק הדרומי של ערבות הירדן. עַרְבוֹת מוֹאָב ממזרח לירדן מקבילות לעַרְבוֹת יְרִיחוֹ(יהושוע ה:י) ממערב לו, שהיו גם הן פוריות, מושקות ומעובדות לגנים ומטעים. שני החבלים הפוריים המשיקים זה לזה משני צדי הנהר מסמלים את בריאת השמים והארץ, מעברו האחד ומעברו האחר של קו הרקיע. ערבות מואב, על סף הכניסה לישראל, בתחום הקדושה, אך מחוצה לה הן הארץ וערבות יריחו, בגבול ישראל, אך כבר בתוכה, הן השמים. בד בבד מייצגות שתי הערבות, חוץ ופנים, את אחרית הימים שבה תשאפנה ארצות הגלות להידמות לארץ ישראל, לפי חזונות הנביאים.  אזורי החוץ יעלו אז, ככל האפשר, לדרגת לב התווך, תוך טשטוש הגבול בין טומאה, שתחדל להיות, לבין קדושה, שתיעצם ותגבר.

 

מבריאה לעברה

עם זאת, המילה ערָבָה מופיעה במקרא, בפסוקים רבים, כנרדפת למדבר שממה, ארץ מלחה (ראו: גן עדן ומדבר במקרא – דו משמעותה הניגודית של המילה ערבה). איום טמון איפוא בצירופים עַרְבוֹת מוֹאָב ו-עַרְבוֹת יְרִיחוֹ שרכיבם הראשון מורה על צחיחות ושבשיכול אותיות יהפוך ל-עֶבְרָה. הימצאות המילה עַרְבוֹת בשמות חבלים פוריים אלה משמשת כתמרור אזהרה לעתיד. הגורל הצפוי למואב, לפי הנביאים, אכן יתהפך. סופה של הממלכה המבוצרת ותושביה השבעים יהיה חורבן וחידלון, כדברי הנביאים, אשר האשימוה בגאווה, גאון ועֶבְרָה:

שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב, גֵּא מְאֹד,  גַּאוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ, לֹא כֵן בַּדָּיו [התפארויותיו הכוזבות אינן אמת, ריקות].  לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב, כֻּלֹּה יְיֵלִיל,  לַאשִׁישֵׁי קִיר חרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ, אַךְ נְכָאִים [לכן, משום גאוותו, רק הוא, מואב, ייליל על עצמו, כל כולו, יקונן על יסודות העיר קיר חרשת, בירתו, יבכה על הריסותיה]. (ישעיהו טז:ו-ז; ראו גם ירמיהו מח)

גם בני עמון, קרוביהם ובעלי בריתם של מואב, לפי המקרא, מואשמים בהאשמות דומות וצפויים לגורל זהה:

שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם [אשר הטיחו עלבונות בעמי וגילו גאווה ויהירות כשפלשו לשטחו כדי לכבוש ולהתרחב]. לָכֵן, חַי אָנִי, נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעמֹרָה, מִמְשַׁק חָרוּל [סבך חרולים, חָרוּל הוא קוץ מדברי, מ-חרל, קרוב ל-חרב] וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם, שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם. זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ [והתנשאו] עַל עַם ה' צְבָאוֹת. (צפניה ב:ח-י)

נבואתו של צפניה פורטת על הקשר בין ייסוד מואב ועמון לבין סופם, בין ראשית לאחרית.

אביהם ואמותיהם של מואב ועמון היו כידוע לוט ושתי בנותיו, שניצלו מחורבנן המוחלט של ערי הכיכר המפורסמות, ממהפכת סדום ועמורה (בראשית יח-יט), אך  ענשן של ערי הרשע אשר פסח על האבות ישיג את הצאצאים. מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעמֹרָה.

קשר בין חטאן ועונשן של סדום ועמורה גם לחטאה וענשה של ירושלים נרמז בדברי הנביא יחזקאל, העונים כהד על פסוקו של ספר בראשית:

וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר, שַׁעַר אשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים [הפונה לצד מזרח]. וְהִנֵּה, כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים [מצד מזרח], וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים, וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ.  וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אשֶׁר רָאִיתִי, כַּמַּרְאֶה אשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר [הדמות שהופיעה הייתה כדמות שראיתי כשבאתי להינבא על חורבן העיר ירושלים], וּמַרְאוֹת, כַּמַּרְאֶה אשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר; וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי. (יחזקאל מג:א-ג)

משפט הזמן בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר שבו מתייחס יחזקאל לנבואתו על חורבן ירושלים (פרק יא) מהדהד משפטי זמן אחרים, העושים שימוש באותו פועל, שַׁחֵת, לגבי סדום ועמורה, ערי הכיכר:

וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עמֹרָה, כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאכָה צֹעַר.  (בראשית יג:י)

וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ, מֵאֵת ה', מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאדָמָה. וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אשֶׁר עָמַד שָׁם [יום קודם], אֶת פְּנֵי [לפני] ה'. וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר, וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.  וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהפֵכָה, בַּהפֹךְ אֶת הֶעָרִים אשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט. (שם יט:כה-כט)

אנשי ירושלים המושחתת ירדו לדרגת תועבותיהם של תושבי סדום ועמורה המושחתות. בני ישראל טימאו באליליהם, בזנוניהם ובתועבותיהם את בית המקדש, הקימו מחיצה בינם לבין אלוהים במקום שבו היו אמורים להיות הקרובים ביותר אליו ועוררו את חמתו. זוהי התמונה המצטיירת מהמשך דברי יחזקאל בדברו על העבר שלא יהיה עוד:

וּכְבוֹד ה'  בָּא אֶל הַבָּיִת, דֶּרֶךְ שַׁעַר אשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים [שפנה לצד מזרח].  וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ, וַתְּבִאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי, וְהִנֵּה, מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת.  וָאֶשְׁמַע מִדַּבֵּר אֵלַי מֵהַבָּיִת, וְאִישׁ הָיָה עֹמֵד אֶצְלִי.  וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, [ראה] אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי, הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם.  בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם [רק קיר הפריד בין פסלי האלילים שהוכנסו לחצרות המקדש לבין הבית עצמו], וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעבוֹתָם אשֶׁר עָשׂוּ, וָאכַל אֹתָם בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחקוּ אֶת זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי, וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם.  (יחזקאל מג: ד-ט)

מעברה חזרה לבריאה

האִישׁ, המשמש לנביא כמדריך ומראה לו את בית המקדש שייבנה בעתיד לבוא כאילו הוא עומד כבר על מכונו (מ-מח), מוליך אותו שוב אל השער המזרחי. מהשער הזה הנביא ראה את כבוד ה' עוזב את המקדש בעקבות חילולו (יחזקאל י:יח-יט, יא:כב-כג),  ומהשער הזה הוא רואה את כבוד ה' חוזר אל המקדש שהוכן לקבלתו. וְהִנֵּה, כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים, וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים, וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ – כמו בבריאה הראשונה בבראשית שבה, בקולו, ברא את האור מתוך החושך וריפא מים רבים מתוך מים רבים. הנביא נופל על פניו ורוח נושאת אותו אל החצר הפנימית של המקדש ושם הוא שומע את קול אלוהים מדבר אליו ומבטיח לו שכאן, בבית הזה, יהיה מקום כסאו ומקום כפות רגליו וכאן ישכון בתוך בני ישראל לעולם.

כניסת כבוד ה' למקדש מעוררת יציאת מים מופלאים מתחת למפתנו. בשנים עשר הפסוקים הראשונים של פרק מז, שנהוג לכנותם "חזון המים החיים", רואה יחזקאל את המעיין הקדוש מתגבר מעצמו לנחל עמוק, גואה, זורם מזרחה, יורד לעמק הירדן ומפריח בדרכו את אדמת השממה המלוחה, המצמיחה כהרף עין עצי מאכל ומרפא. בהישפך הקילוח אל ים המלח, נמלאים מימיו של זה בדגים רבים. תיאור הנחל המרפא, המפרה והמפריח חוזר על זה של נהר גן העדן.

יחזקאל אומר: וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה [מזרחה], כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים [חזית הבית פונה למזרח], (...). (יחזקאל מז:א).

בבראשית כתוב: וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם [במזרח]; (...) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן; (בראשית ב:ח,י)

הַנָּהָר היוצא מֵעֵדֶן בבראשית והַנַּחַל היוצא מִן הַמִּקְדָּש שחוזה בו יחזקאל מתאחדים בספר תהילים לנַחַל עדנים, למְקוֹר חַיִּים:

יִרְוְיֻן [בני אדם] מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עדָנֶיךָ תַשְׁקֵם. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. (תהילים לו:ט-י)

גן העדן נמצא במרומיו של הר (בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ, בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ, יחזקאל כח:יג-יד), שממרומי פסגתו הגיר מימיו הנהר שהתפלג לארבע זרועות, ששלח ארבע שלוחות, זורמות מחוצה לו, הולכות וסובבות, תוחמות ארצות עולם, משקות אותן ומרעיפות עליהן  טוב:

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.  שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחוִילָה אשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר, וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת.  (בראשית ב:י-יד)

יחזקאל מובא בחזונו אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד (מ:ב),  שעליו הוא רואה את בית המקדש העתיד להיבנות, שכדוגמת קודמיו, יוקם מחדש על ההר שעליו שכן גן העדן הבראשיתי.

מעיין הישועה שהזין את נהר גן העדן קולח מאבן השתיה בין שמים לארץ שבה התאחדו מי התוהו ובוהו ומי הטוהר והפריון, שבה השפיעה הטהרה על היפוכה הטומאה לשנות את טבעה והטמיאה אותה בקרבה (ראו: מים:מגערה, דרך רגיעה, לערגה). כמו הנהר הבראשיתי שביטל את קללת התוהו, כך גם הנחל, שרואה הנביא יחזקאל, מוחה את גילולי האלילות שאדם וחוה פתחו בהם כשהתפתו לעצת הנחש, שסדום ועמורה, מואב ובני עמון, ואף בני ישראל חזרו והמשיכו בהם. סוגדי הנחש ויורשיהם חיללו את קדושת גן האלוהים – התגשמותו המובהקת ביותר של נצחון הבריאה על הטומאה, ונענשו בשממת קוצים ומלחה, בזעת אפיים, בגירוש, עבדות ומוות, ממאפייני עולם התוהו.

ישיבת כבוד ה' בתוך בני ישראל מביאה לבריאה שנייה שתהיה בבחינת תיקון לאסון החטא הקדמון ולחורבן בית המקדש. זרועה המבצעת הוא הנחל הכפול, נַחלַיִם, שמימי וארצי, ביטויו הגשמי של מערכת הערכים המנוגדת לזו של האלילות:

וַיֹּאמֶר אֵלַי: הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה [זורמים אל המחוז המזרחי], וְיָרְדוּ  עַל הָערָבָה, וּבָאוּ הַיָּמָּה [המים המלוחים] אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים [המים המתוקים] וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם [ויומתקו המים המלוחים: מי ים המלח יבואו ויתערבבו במים הַמּוּצָאִים מהמקדש ויירפאו ממליחותם]. וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחלַיִם [כל יצור שיבוא במגע עם מי נַחלַיִם] - יִחְיֶה, וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ [המים האחרים, המלוחים] וָחָי כֹּל אשֶׁר יָבוֹא [שם נַחלַיִם, וחי כל יצור שיגמע ממי נַחלַיִם]. (יחזקאל מז:ח-ט)

מי המעיין המפכים מתחת לפתח המקדש, שנעשו זרם עז, שקולחים ללא הפסק, יוצאים אל האזור המזרחי, יורדים אל הערבה ובאים-חודרים אל מי ים המלח (לא ניתן להתעלם מהקונוטציה המינית המרומזת בצירוף וּבָאוּ אֶל). וכי אין בריאה כרוכה בתחילתה באיחוד הפכים, בעירוב מים במים, בבלילת מים טמאים, רעים, מי מרה, מי תוהו ובוהו במים טובים, קדושים, טהורים? במגעם עם המים, הַמּוּצָאִים מהמקדש אל תוכם, נרפאים מי ים המוות ממליחותם העקרה ונעשים מתוקים וחיים. עונש המלחה ושממת הערָבָה מתהפך לגאולת המתיקות והערֵבוּת לחיך. כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, הָערָבָה, שהייתה לפני עונשה כְּגַן ה', תחדש ימיה כקדם, ואף יותר מכך. מימיה המתוקים שיינקו ממעיין המקדש הקדוש יצמיחו עצים שפירותיהם המתחדשים כל חודש מתוקים למאכל ועליהם ירוקי העד טובים לרפואה:

וְעַל הַנַּחַל יַעלֶה עַל שְׂפָתוֹ, מִזֶּה וּמִזֶּה, כָּל עֵץ מַאכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר [כל חודש וחודש ייתן פירות חדשים], כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים; והיו (וְהָיָה) פִרְיוֹ לְמַאכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. (יחזקאל מז:יב)

מִזֶּה וּמִזֶּה, מעברו האחד ומעברו האחר של הנחל תהיינה הערָבות ערֵבות. ערבה-מדבר תהייה לערבה-גן עדן. הצד השמאלי של הנהר יידמה לצד הימני. השפה, הסף, העֵבֶר, החוף המייצג את הארץ יזדכך, ייעצם בחפותו עד כדי הידמות, במידת  האפשר, לדרגת קדושת הרקיע שעינו כעין אבן הספיר. וכי אין המילה ערָבוֹת מציינת גם את השמים, ככתוב:

שִׁירוּ, לֵאלֹהִים,  זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ [שירו תהילה] לָרֹכֵב בָּערָבוֹת [לרוכב על עננים], בְּיָהּ שְׁמוֹ [אשר יה שמו], וְעִלְזוּ לְפָנָיו. (תהילים סח:ה)

מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, שִׁירוּ לֵאלֹהִים,  זַמְּרוּ אדֹנָי, סֶלָה. לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ, קוֹל עֹז. (שם שם:לג-לד)

בעידן האוטופי שלו ייחלו הנביאים, יהיה כל העולם כולו כנווה מדבר קדום, שיתפשט גלים ברים אברים, אל כל עבריו, שבו יתוקן כל עיוות, יצטלל כל צל ויערב כל ערב.

מוזמנים לבקר בבלוג שלי, לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

https://liebermanorna.wordpress.com/

הוצאתי גם ספר

אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, סלע, 2013

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.ViOM1oehecw

הספר זמין גם בגרסה אלקטרונית באתר מנדלי ובאתר עברית של סטימצקי.

מוזמנים לקרוא ממנו את הפרק הראשון באתר סימניה:

http://simania.co.il/e/4527/0

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/16970 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165676 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161897 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/16693 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/16688 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151911 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151596 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאמרים נוספים בנושא יהדות

מאת: בתיה כץיהדות12/11/1953 צפיות
- הגיוני, הגיוני, אבל מה עם הוכחה? אנשים רבים התחזקו ב"ה הודות לתיאוריה שהצעתי. אף על פי כן היו ששאלו "תיאורית המושכלים בוחנת עובדות במציאות אך מסיקה מסקנות על פי ההגיון, דווקא היכן שאין עובדות. הרי אתה לא מוכיח מהי האמת אלא מוכיח את האמת שבה עלינו להאמין, לפי המציאות שנקלענו לתוכה".

מאת: בתיה כץיהדות12/11/1944 צפיות
מאמר זה ידון ב-סדר, ארגון, הרכבה, עקביות ובמה שרק נראה כסדר, ארגון, הרכבה, עקביות. במאמר זה נתייחס לדעה הסוברת שאין כל דבר מסודר ביקום

מאת: בתיה כץיהדות12/11/1946 צפיות
כיצד היינו נוהגים ללא תורה, האם האמת נמצאת מעבר לים ומדוע עלינו לחפש תורה. במאמר זה נוכיח שהאמת האלוקית לגבי הטוב והרע, צריכים להנתן בספר הדרכה והאדם מטבעו לא ידע מהו טוב ומהו רע.

מאת: בתיה כץיהדות12/11/194242 צפיות
לאדם יש צורך בעבודת השם. משמעות החיים היא עשיית הטוב. באדם קיים פחד מן המוות והרגשת קיום הנצח. לכן האדם מטבעו מבקש לקיים את רצון בוראו כדי לזכות בעולם הבא. הטוב והרע הם יחסיים ולכן צריכה להיות תורה מוחלטת בעולם.

מאת: בתיה כץיהדות12/11/1948 צפיות
האל אינו זקוק לתפילותינו או ליחסינו אליו, ואולי איינשטיין ושפינוזה צדקו ולאל אין כלל עניין באדם. האם הבורא עזב את העולם? כיצד נוכל לדעת האם לבורא יש בכלל עניין במעשיו של האדם?

מאת: בתיה כץיהדות12/11/1943 צפיות
פרופסור אלברט איינשטיין, גאון יהודי שהפך ל"שם דבר" ואחד מהמוחות הגדולים ביותר שעולם המדע הכיר, הסיק את המסקנות הברורות מאליהן הנובעות מהתבוננות בעולם מורכב כל כך כעולמנו. הוא הכיר היטב את חוקי הפיסיקה ביקומנו המופלא, ולאור זאת טען פעם אחר פעם בפני כלי התקשורת והמדיה הכלל-עולמית, כי יש בורא לעולם המחזיק את הקוסמוס ומאפשר את קיומנו המתוכנן והבלתי אקראי. הוא האמין באלו-הים, בכח עליון, בורא היקום, המחוקק והשומר הבלעדי של ההרמוניה הקוסמית.

מאת: בתיה כץיהדות12/11/1942 צפיות
ההינדואיזם הוא מקבץ של דתות הודיות לא מאורגנות, בלא מסורה או הדרכה ברורה, ובדומה לבודהיזם הן לא יותר מאשר דרך חיים להמונים. ההבדל היחיד בין ההינדואיזם לבין הבודהיזם, הוא שבהינדואיזם ניתן למצוא אמונה באלילים ופרשנויות דמיוניות לטבע.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica