שני צעדים משמעותיים עשה ביבי בסוף קמפיין הבחירות שלו –
האחד הוא הנאום בקונגרס, שמיתג אותו כדובר בינלאומי. להזכירכם, גם במערכת הבחירות הקודמת הוקרנו בשידורי התעמולה נאומים שלו בפני האו"ם. יש לו אנגלית מצוינת והוא באמת נואם טוב מבחינה רטורית, אם כי צריך להודות שמבחינת התוכן הוא לא מחדש הרבה, כפי שהגיב לנאומו האחרון הנשיא אובמה.
השני הוא החזרה בו מנאום בר-אילן ומהנכונות להקמת מדינה פלסטינית לצד זו הישראלית. לכך ניתן להוסיף, כסעיף נפרד או באותו סעיף, גם את השתלחותו במצביעים הערבים ביום הבחירות עצמם, עת אמר, להזכירכם – הערבים מצביאים בהמוניהם, צאו להצביע!
והנה זה פלא הדברים חוזרים אליו כבומרנג, או בניסוח אחר – נראה כיצד הדברים האלה משפיעים על המציאות שלאחר היבחרו.
ראשית, הסעיף הראשון מורה כי עיקר פעילותו היא בזירה הבינלאומית, וכך אכן קורה: האמריקאים מאיימים עכשיו להסיר את הוטו המסורתי שלהם בנושא הפלסטיני-ישראלי, והם מנמקים זאת בכך שביבי אינו מחויב לפתרון שתי המדינות, כדבריו. עתה, ביבי חוזר בו מהחזרה בו ואומר שהוא כן מחויב, רק בתנאים מסוימים. בעצם, לדעתי, זה מה שהוא עשה כל הקדנציה הקודמת שלו – להוליך את כל העולם שולל בניסיון-סרק להגיע להסכם, כשבעצם אין לו כל נכונות אמיתית לכך. בעברית הוא מדבר באופן אחד ובאנגלית באופן אחר, אפשר לומר. בהלצה ניתן לומר, כי אך מתרגמים את הביטוי "אני לא תומך בפתרון שתי המדינות" לאנגלית? – כך: "אני כן תומך בפתרון שתי המדינות" לא סתם כינה אותו סרקוזי שקרן. השאלה היא האם האמריקאים, והאירופאים גם, עד כדי כך טיפשים. לפי שעה נראה שלא.
השורה התחתונה היא שאותי זה משמח, כי כשנסגר חלון (הזדמנויות) אחד, נראה שנפתחת הדלת. כלומר, עת הציבור שוחר-השלום בישראל מצוי באכזבה עמוקה ובייאוש מהמציאות בארץ, באה קרן אור דווקא מחו"ל, הכול כדי שייעשה מעט צדק.